אני משוחח עם פצפונת בטלפון, היא מאוד מודאגת מאיום הטילים אבל אני מרגיע אותה ואומר לה שהכל יהיה בסדר. והנה באותו רגע, טיל פוגע בפגיעה ישירה בבניין רב קומות שנמצא בסמוך לבית שלי, והוא כולו מתחיל לבעור.
אני קופץ כמו קפיץ ממקומי ואוסף את ר. וא. "תכינו עכשיו תיקים כאילו אנחנו נוסעים לחופש של שלושה ימים. קחו רק מה שאתן חייבות," אני אומר להן בחופזה.
אנחנו מתארגנים במהרה כשאני אוסף את ס. לידי ומבעד לחלון הסלון הגדול אני רואה עשן סמיך שמתחיל להיכנס הביתה ומרגיש את להט האש המתקרבת, המאיימת. "בואו עכשיו!" אני צועק לבנות ואנחנו מיד יוצאים ורצים מטה במדרגות.
"שיט!" אני אומר, "שכחנו את כלוב הנשיאה של ס. הוא לא יכול להישאר על הידיים שלי, הוא עלול להיפגע," אני אומר ואנחנו מיד רצים בחזרה הביתה. אני שם את ס. בכלוב שלו ואנחנו שוב יורדים, הפעם במעלית.
גבר יורד איתנו במעלית. הוא גבוה, בערך בגובה שלי, ומזוקן. הוא מבוגר ממני בכמה שנים. הוא מביט אל הבנות בחיוך ושואל אותן: "מה שני הדברים שהיו הכי קשים לאבא שלכן?" כעס גדול מתעורר בי. הוא נשען על קיר המעלית עם היד שלו, בדיוק בנקודה שגם ר. נשענת, ואני מבין שהאצבע שלו נוגעת באצבע של ר.
א. מתחילה לענות לגבר ומספרת לו שלאבא היה נורא קשה כשאחותו מתה. היא מספרת בכזו כנות אבל אני לא מבין על מה היא מדברת, מעולם לא היתה לי אחות. היא מסתכלת גם עלי בשעה שמדברת, כאילו היא רואה דרכי.
הכעס ממשיך לבעבע בי. הסיבה היחידה מדוע אני לא מכניע את הגבר הזה, היא בגלל שהבנות פה ליידי. אני מסתכל עליו מבלי למצמץ, צמוד אליו, מפשיט אותו עם העיניים שלי. הגבר הזה מפחד ממני פחד רב.
והנה אנחנו יוצאים מהמעלית ואני אומר לבנות לחכות לי ברחבה. ומרגע שהלכו אני תופס את הגבר הזה בחולצתו וזורק אותו על הרצפה. אני קושר אותו לכסא ואומר לו: "אתה לא תפגע בבנות שלי. אתה מת, אתה שומע אותי?" אני מביא סכין ומתכונן להרוג אותו. אדרנלין מציף את עורקיי, אני מתרגש. מחכה לרגע הזה שבו אחזיק את הגוף שלו ואסתכל עליו בזמן שהחיים לאט לאט זולגים ממנו, מצטער על הרגע שהוא שם את העיניים שלו על ר. ועל א. מצטער על כך שהזרת שלו נגעה בזרת של ר.
ולפתע הוא נעלם.
אני רץ בחזרה לרחבה איפה שהבנות שלי ישבו והן לא שם. חרדה עמוקה מתפשטת בתוכי. אני רץ באמוק, מחפש אותן, עובר ברחובות ונכנס לבתים, והן לא שם. פתאום אני מבין, האיש הזה לקח את הבנות בחזרה אלי הביתה. אני חוזר ביחד עם ס. שבכלוב ומוצא את האיש עומד ליד החלון, עם א. ור. ליידו. הוא יוצא מהחלון והוא מרחף באוויר. הוא מסתכל עלי וצוחק, עושה תנועה בידו וכעת גם ר. וא. מרחפות, קשורות על הכסאות שלהן. בוכות. זועקות לי דרך העיניים שלהן. אבא, תציל אותנו. תציל אותנו! ואני לא יכול לזוז. קול נשמע מהשמיים, עוטף אותי כמו רעם חזק ומהדהד: "אתה נכשלת, אתה נכשלת, אתה נכשלת".
זה הקול של האיש הזה. האיש מהמעלית. זה הקול של אבא שלי.