אנחנו יוצאים להליכת הערב הרגילה שלנו. א. הקטנה בת השמונה, ר. אחותה הגדולה בת האחת עשרה, ואני. הבנות משחקות ומתרוצצות לפני, ואני הולך ושותק. משתדל לנצל את הזמן הזה היטב, זמן בו יש לי את ההזדמנות להיות נוכח בהווה באופן מלא.
ר. חוזרת אלי לפתע, משלבת את ידה בידי ושואלת: "אבא, אם לא היית עושה ילדים, עדיין היית גר פה?"
אני מבין מדוע ר. שואלת את השאלה, שלחלוטין לא תואמת את גילה הפיזי, וליבי מתמלא בעצב ואהבה. חולפות כמה שניות ואני עונה לר. את האמת: "לא, מתוקה שלי. אם לא הייתי עושה ילדים, כנראה שלא הייתי גר פה ולמעשה רוב הסיכויים שלא הייתי גר בכלל בארץ."
פניה מתעצבות והיא עונה: "אז אנחנו תוקעות אותך אבא. אנחנו מונעות ממך לעשות את מה שאתה רוצה." אני מחייך לר. ומלטף את שערה. "מה פתאום, מתוקה. אני בחרתי להיות אבא ואני שלם לגמרי עם הבחירה שלי."
ר. לא משתכנעת. היא מקשה. "אבל הבחירה שלך מונעת ממך לעשות את מה שרצית. איזו מן בחירה זו? זאת בכלל בחירה?" אני מבין את ר. אני רואה אותה. אני רואה אותי בה, אבל כל כך הרבה יותר ממני יש בה. היא עדיין פרח קטן, אבל ביום מן הימים תגדל להיות עץ גאה בעל שורשים חזקים ויציבים. אם רק אשכיל להזין אותה בחומרים הנכונים.
"דמייני לך אדם," אני עונה לר. אחרי שתיקה קצרה. "הוא רוצה להגיע לאולימפיאדה. זה הדבר שהוא הכי רוצה בעולם. בכך הוא בוחר. הוא יעבוד קשה מאוד כדי לעשות את זה, ועצם הבחירה תמנע ממנו לעשות דברים רבים אחרים." ר. שותקת ואני מבקש מהבנות לעצור. אני יורד למצב של ישיבה שפופה ומכוון את מבטה קדימה.
"דמייני שלמולך יש שורה של אינסוף דלתות," אני מבקש מר. "כולן פתוחות בפנייך ואת יכולה לבחור לעבור בכל אחת מהן." היא שותקת ומקשיבה. "אלא שמרגע שעברת בדלת אחת, כל שאר הדלתות, אינסוף דלתות, מיד נסגרות. והנה לפנייך נפתחת שורה של עוד אינסוף דלתות, גם מתוכן תוכלי לבחור אחת, וכל השאר ייסגרו." אני מתבונן בר. מתבוננת בעצמה. היא מתחילה להבין.
"אני בחרתי באבהות ובכך עברתי בדלת אחת ואינסוף אחרות נסגרו. וזה בסדר, עשיתי כך כי רציתי. ועכשיו יש לי אותך ואת א., ואתן מלמדות אותי איך להיות אבא. איך להיות טוב יותר. אתן האוצרות שלי ואני איתכן לתמיד. נתקעתן איתי."
ר. צוחקת ומחבקת אותי, אבל א., ששמעה את השיחה, בוכה. אני יודע למה היא בוכה. "בואי אהובה שלי. בואי לאבא." אני קורא לה, מחבק אותה, ומנגב את הדמעות שלה. וכך אנחנו באמצע הרחוב - אב בישיבה שפופה מחבק את שתי בנותיו.
אבל לרגע קט עוברת גם בי מחשבה שמעוררת בי פחד רב. על הדלתות בהן עברתי, הבחירות שלא בחרתי, ואילו דלתות עוד עומדות לפני ומחכות שאעבור דרכן.