הגוף

יש לה שולחן חדש.
שולחן לבן ומבריק והיא בוהה בו כבר שעות, בהשתקפויות, באיך שהצלחת הכתומה והכוס הירוקה מונחות עליו.
אני חושב שהיא כמעט מאושרת, אולי מאושרת זו מילה חזקה מדי, היא מרוצה,
בדיוק, היא מרוצה.

במהלך היום שלחו לה כמה הודעות אדומות,
כל מיני גאונים שלמרות שהם טוענים שהם קראו את הבלוג שלה,
הם עדיין לא הבינו שהיא ונילית לחלוטין, נקייה ובוהקת כמו השולחן החדש שלה,
ושאין לה שום כוונה להכיר כאן מישהו.

היא רצתה לכתוב על כך שהיא יודעת שיש שם מישהו שרוט לחלוטין,
בטח שמנמן עם זין קטן, איזו צליעה או עיוות אחר, מובטל עם מצעים מטונפים משנות השבעים,
או אולי איזה יפיוף שחושב שהוא בסרט,
או איזה אקדמאי מגמגם מרוב התרגשות שיש בחורות שמוכנות לדבר איתו,
איזה גאון ורדרד שנראה כמו מרשמלו, שונא נשים מרוב שהוא מפחד מהן.
היא רצתה לכתוב כמה היא שונאת אותם וכמה שהם פגעו בה ולו רק בגלל שהיתרון היחיד שהם הצליחו למצוא לעצמם בחיים הוא התואר "שולט".
עד כמה הם הרשו לעצמם לפגוע בה במילים וירטואליות, כאלה שלא מעיזים להסתכל בעיניים ולומר,
בשוטים של פחדנות,
במחטים של נקמנות והתמרמרות,
בחבלים של רוע ואכזריות.

אבל סידרתי לה תשישות,
לשם שינוי היא לא התרוצצה, קפצה, סידרה, קילפה, חתכה, כיבסה, יצאה, שתתה, רקדה.
רק שוכבת על הספה ומלטפת את השולחן החדש.
רק תשישות, כבר לא כואב לה כלום.