אתמול שברתי אותה אחרי רבע שעה של אירובי, כמעט התעלפה מכאבים בברך ותשישות.
כל היום היא קיללה אותי ושנאה אותי,
מה שמרגיז אותי זה שכשהיא עומדת ערומה מול המראה היא מאד אוהבת את מה שהיא רואה,
אבל היא מתייחסת לזה כמו אל קרטון, זה לא אני, זו לא היא, זו סתם קליפה.
בעבודה היא אפילו הענישה אותי ולא נתנה לי לאכול כשכולם הלכו לאכול,
היא לא יכולה להפסיק לרגע, (לא נורא, סידרתי לה אחר כך סחרחורת ולא היתה לה ברירה אלא לאכול),
והתירוץ המפגר שלה "זה לא שאנחנו אנורקסים או משהו כזה הרי, לא יקרה לנו כלום".
בכל מקרה הצלחתי לשכנע אותה להרים טלפון לחברה, להסביר מה עובר עליה ולהתייעץ איך להבריז מהאירוע הקרוב והדי חשוב.
כרגיל היא היתה מופתעת שמבינים אותה, לא רואים בזה משהו לא בסדר או שמצריך התנצלות ושאוהבים אותה.
היא סיפרה לחברה על הרשימה שהדגיגון הכין לה כדי שהיא תבין כבר, רשימה עם כל התכונות הנפלאות שלה ואמרה כמה שזה כבר לא משנה לה, שהיא מעריכה את האהבה של כולם ושהם רואים בה את הדברים האלה אבל לא אכפת לה מזה, זה לא משמח אותה, שהיא עצובה וזהו.
החברה אמרה שהיא יודעת, שהיא היתה שם גם כן אבל שהיא מרגישה שזה מה שהיא צריכה כרגע ולא רוצה לצאת מזה, (היא הופתעה שוב שהיא כל כך מבינה, עד כמה היא נחרדת שבורח לה קצת הדיכאון כי היא כמעט מאוהבת בו), שזה בסדר ושהדבר הכי בטוח בדיכאון זה שבסוף יום אחד מתעוררים והוא עובר ולא צריכים אותו יותר.
"עוד לא, שלא יעזוב אותי" – חשבה לעצמה ואני נעצבתי עוד יותר.
אני לא מבין למה היא לא אוהבת אותנו יותר, לא אוהבת כלום שקשור אלינו, הבית שלנו, הכלב שלנו,
אני לא מבין איך זה קרה, יום אחד בהיר היא החליטה שהיא שונאת אותי ואותה, רק כואב לה נורא על הכלבלב המסכן שלא אשם בכך שהיא במצב כזה.
היו לה חלומות מוזרים בלילה והיא התעוררה מלאת אנרגיות, החליטה שהיא תראה לי מי הבוס ותיכמנה,
עברה לתירגול שאני לא כל כך טוב בו, והפתעה הפתעה...מתרכז בברכיים.
אני לא מבין את המערכת יחסים הזו שיש לה עם כאב, או שהיא נותנת לאחרים להכאיב לה או שהיא מכאיבה לעצמה,
אני רוצה שהיא תבין כבר שזה לא צריך להיות ככה, שזה יכול להיות אחרת.
שנינו מאד עצובים היום.
לפני 18 שנים. 20 במרץ 2006 בשעה 10:46