הגוף

מלחמה!
אנחנו רק הולכים ומתכסחים יותר ויותר,
אני כבר לא ממש יודע מה אני עושה ולמה, אבל אני נכנס בה בכל חזית אפשרית.

הקטע הכי מזעזע בדיכאון שלה הוא שהיא פתאום בפוקוס,
פעם ראשונה בחיים שאני לא רואה אותה בהיסטריה ושצריך ככה ושצריך ככה,
היא יודעת מה היא רוצה.

היא אמורה להכנס למיטה ולא לצאת משם, לרחם על עצמה, אבל היא סתם עצובה וקונה דברים לבית החדש שהיא עדיין לא מצאה.

היא נכנסת לחנות ואומרת לי להתנהג יפה ולא לשבור שום דבר והיא משגעת את המוכרות שעייפות ממנה כי היא באה כל שבוע ולא מרוצה מהסחורה החדשה, לשם שינוי היא מוצאת את מה שהיא חיפשה כל הזמן וכולם רגועים, הצ'ק נרשם.

החברים שלה מסדרים לה הפעלות, כולם משחקים אותה לא יודעים אבל זה ברור שהם מעסיקים אותה כדי שהיא לא תגלוש למקומות מפחידים.
כולם עוברים דירה לאחרונה ורק מדברים על רהיטים ומקררים ושטיחים.
אני אומר לה שמפחיד אותי שאנחנו שוב עוברים לגור לבד וכולם עוברים בזוג,
היא עונה לי שזה המצב ו"אם כבר לבד אז שהייאוש יהיה יותר נוח ואסטטי" ואז היא מוסיפה "ושל גדולים", פתאום היא הבינה שהיא רוצה להיות גדולה.

אני לא רוצה להיות גדול, ואני מזכיר לה שהיא מסמיקה וביישנית כמו ילדה בת ארבע, כל חצי שעה אני מסדר לה הסמקה על איזו שטות אחרת ואנשים בוהים בה כשהיא הופכת לעגבניה בוהקת בשניות.
גלי החום מציפים אותה והיא מתחרפנת, בוהה בבוס שלה שיושב מולה במעיל ושואלת אותו אם לא חם לו, הוא עונה שנעים לו והיא משתגעת מאש הגיהנום שקימבנתי.

אם היא רוצה להיות גדולה אז נביא לה אותה בגיל הבלות כמה שנים לפני הזמן,
שתלחץ קצת,
מה זו ההשלמה הזו עם הלבד?
אני רוצה ילדים! הרחם שלי מקפצצת מאושר רק מהמחשבה על זה,
ואני לא מוכן לבד,
אני רוצה ילדים של אהבה!
אני רוצה שהיא תפרח ותזרח ותהיה ורודה ומדושנת כמו שושנה נוטפת טל בזריחה!

כשאני אומר מלחמה אני מתכוון לזה!