הגוף

אתמול היא התקשרה לבעלת השמחה כדי להסביר למה היא לא תגיע,
היו לה קצת חששות מכעס וביקורת אבל היא נתקלה רק בדאגה כנה.
היא הסבירה שהמצב לא דורש אמצעים דרסטיים כי היא עובדת ועושה ספורט,
התביישה לספר על מערכת היחסים שלה איתי כרגע.

היא אמרה שהיא בעיקר תשושה מהלבד,
מחוסר היכולת לחלוק עם מישהו את עול החיים,
שהדברים הכי פשוטים כמו ללכת לקניות ולשלם חשבונות הפכו לבלתי נסבלים,
וזה לא שאם היא היתה משלמת למישהו לעשות בשבילה את הדברים הללו זה היה מקל עליה,
כי העניין הוא שמישהו שם איתך חולק את הקושי ואת היופי,
מישהו שאתה חלק מסדר היום שלו,
שזה כואב כל כך לא להיות חלק מסדר היום של מישהו.

החברה אמרה שהיא מאד מבינה על מה היא מדברת אבל שהיא תמיד שידרה שהכי כיף להיות לבד.
היא ענתה שלא היתה לה ברירה,
שהיא פשוט מעולם לא חשבה שהיא ראויה לאהבה וזוגיות אז היא ניסתה להשלים עם המצב ושהיא לא יכולה יותר.
החברה אמרה שהיא מקווה שזה פשוט חלק מתהליך ושבסוף היא תחליט לצאת מזה.
היא שוב בכתה בתום השיחה,
אני משתדל להקל עליה עם הדמעות הללו, הן היו עצורות כל כך הרבה זמן ואני מנצל כל הזדמנות כדי לשחרר עוד קצת.

הבוקר שיכנעתי אותה לעשות טיול קצת יותר ארוך עם הכלבלב,
כל כך חם ונעים בחוץ והם ישבו בגינה מלאה בירוק ועצי פרי,
אמרתי לה שאני צריך קצת פוטוסינתזה,
שתהנה, שתעזוב כבר את האירובי שמלא רק באורות ניאון קרים ומדכאים.

דיברתי איתה על הכלבלב, שהוא בעצם השלכה שלי,
שהיא מזניחה אותו וכבר לא אוהבת אותו בדיוק כמו אותי,
שהיא חייבת ללמוד להשקיע בו כדי להשקיע בנו.
היא שיחררה אותו כדי שירוץ וישתולל עם הפרפרים אבל הוא לא רצה,
התיישב מולה וליקק לה את האף, שם ראש על הברכיים ולא היתה לה ברירה אלא ללטף אותו.

תראי, תראי כמה הוא לא זקוק לכלום חוץ מלאהבה ולמגע שלך...
את פשוט התבלבלת,
לא רצית להיות הכלבה של מישהו,
רצית להיות גורה מתפנקת,
את לא צריכה כאב, את צריכה חום ופינוק,
תשארי עוד בשמש, תעשי הליכה ארוכה,
תעזבי כבר את השרירים האומללים שלי.

הפרטנר שלה בעבודה כל הזמן אומר לה את זה,
הוא רואה אותה נובלת ולוחץ שאפילו את האירובי תעשה באיזו גינה,
היא ממילא זוכרת בעל פה את כל התרגילים,
שתיקח איתה את הנגן שלה,
רק שתהיה בחוץ, שתנשום קצת, שתרגע קצת.

היא לא מקשיבה לאף אחד,
חוזרת לאירובי.