הגוף

היא מתעלמת ממני לגמרי, כרגיל הכל בקיצוניות, בלי אירובי, בלי כלום, רק לישון.

אירגנתי לה רעב, רעב שמכרסם אותה בטירוף, כל הזמן היא חייבת לאכול משהו.
בשבת היא הצליחה לדרדר חבר לארוחת שחיתות של המבורגרים נוטפי שומן עם כל התוספות, צ'יפס וטבעות בצל וכמובן גלידה.

הפרטנר שלה בעבודה מסתלבט עליה ומביא לה אוכל במקביל, אומר שזה עצבים.
היא החליטה לוותר על קפה ושתתה תה קמומיל, אמרה בחיוך שעדיף כדי שהיא לא תרצח מישהו וכולם צחקו, גם היא, על עצמה, כי היא התכוונה לזה.

יש לה איכסה פנימי כזה, כל מיני משפטים שהיא זורקת באוויר נשארים תקועים שם ולא עוזבים אותה.

"למה אמרתי את זה? ולמה זה כל כך מגעיל אותי?"

חבר אמר לה שהיא לא עושה לעצמה הנחות, אולי זה נכון.

המילואימניק קפץ בשישי לשעתיים, שפוך מעייפות, מנקר תוך כדי שיחה ועדיין מדבר על פרוייקטים שהוא רוצה לעשות, שהיא צריכה לעשות, דברים שהם יכולים לעשות ביחד.
היא לא מבינה מאיפה הוא מוצא את האנרגיות להמשיך ליצור וליצור ואז היא חושבת על הרעב שלה,
שאולי משם הוא נובע.

מי גאון של אמא?!
היא צריכה דברים חדשים, רעב לחיים, לאהבה, ליצירה, זה עדיין בתוכה, אני בטוח, היא חייבת להאמין שהיא לא תאבד את זה, אחרת זה יעלה לה בעוד שלושים קילו ולא שלושה.