משהו חייב לקרות בקרוב מאד, משהו טוב, כי אנחנו כבר במצב שהיא לא מרגישה אפילו אם אני מכאיב לה או כל דבר אחר.
היא מרגישה רק איכסה אחד גדול,
והעבר,
העבר רודף אותה ולא מרפה.
אנשים שהיא רוצה לשכוח, מוזיקה שהיא רוצה לאהוב מחדש ומזכירה לה אותם,
כל כך הרבה רוע היה שם ואיכסה.
הם כבר לא בחיים שלה, למה הרוחות האלה רודפות אותה כל כך?
הבוס שלה חזר לחברה שלו ומסתובב עם חיוך מפגר.
מספר לה על זוג מכרים שלו בני שבעים, מאוהבים עד היום, כמה שהוא מקנא.
היא שואלת אם הוא לא מאוהב עכשיו והוא עונה שכן אבל שהוא עבר כל כך הרבה נשים כבר שהוא שחוק.
היא צוחקת ואומרת לו שאולי אם הוא עבר כל כך הרבה בסוף זה יצליח לו.
היא בוכה מבפנים,
חושבת על כל הגברים והנשים שהיא עברה, מערכות יחסים חולניות ואפלות כל כך,
תמיד בתנוחות מעוותות, תאורה מזוייפת של נרות, שעווה מציקה, חבלים והיה לה טוב, כי היא היתה שם לבד והיה לה קל שהיא לא צריכה לתקשר איתם.
היא לא יכולה יותר לבד.
קפץ לבקר בעבודה חבר של הבוס ושאל אותה לגבי תאריכים של החגים הקרובים,
משם זה התפתח לשיחה על חגים והוא אמר שהוא שונא אותם.
הבוס חסר הרגישות אמר שזה כיף להיות עם המשפחה ולא לעבוד.
היא הסתכלה על החבר עם השיער הצהוב והמדובלל,
הוא הזכיר לה את הכלבלב שלה, כל כך נטוש ועצוב,
לא אמר לו את מה שהיא רצתה להגיד – "יא בן זונה שחצן, נראה אותך לבד בחגים המסריחים האלה".
כמה? כמה אפשר להיות בודד ולשרוד בעולם הזה?
לפני 18 שנים. 3 באפריל 2006 בשעה 22:14
