הגוף

היום החלטתי לנקוט באמצעים חריפים במיוחד.
היא התעוררה עם גב תפוס ובקושי גררה את עצמה לעבודה.

בעבודה קצת לא נעים לאחרונה, הפרטנר שלה קנה חצי מהעסק והוא עכשיו גם הבוס שלה,
שוב היא ירדה כמעט לתחתית הסולם, מנסה רק ללכת קדימה וגוררים אותה אחורה.
היא חושבת שזה עצוב שזאת הסיבה היחידה שהיא מוצאת כמה גרגרי מוטיבציה לבדוק מקומות אחרים,
שאין לה שום מוטיבציה בילט-אין, בלי שום קשר לסביבה החיצונית.

היא תכננה לעבוד היום 12 שעות, טימטמתי אותה מרוב כאבים והיא התקשרה לעוד חבר שהיא עדיין לא טרחה להסביר לו את המצב הנוכחי.
בראש כולם שונאים אותה ורוצים להפטר ממנה והיא כבר מדמיינת שוב איך יעשו לה פרצופים או לא יהיה זמן.
הוא בעבודה ואומר "שנייה" ואז מסביר שהוא יצא החוצה ושעכשיו הם יכולים לשוחח בשקט.
היא מסבירה והוא רוצה ישר להיפגש, שואל איך הוא יכול לעזור.
היא נזכרת איך לפני שנתיים הם ישבו בפאב אפלולי והוא חיבק את הבירה שלו והדמעות שלו נצצו בחושך.
הוא אמר- "תעזרי לי, אני לא יכול לחיות בלעדיה, אני כבר לא יודע מה עוד לעשות, תמצאי דרך להחזיר לי אותה".
והיא החזירה, חודשיים היא דיברה והקשיבה ונתנה לו הוראות והנחיות ושוב חזרה אליה ושוב דיברה ושוב הקשיבה והיום כבר יש להם ילד וחצי.
הוא שוב שואל איך הוא יכול לעזור לה והיא אומרת שהיא לא חושבת שמישהו יכול לעזור.
מה היא יכולה להגיד?
שימצא לה מישהו שיאהב אותה?
תמיד היא אומרת ותמיד עונים לה שהלוואי והיו מכירים מישהו בשבילה אבל אין.

יש באמתחתה כבר שלוש חתונות, כולם אומרים ששמור לה מקום בגן עדן, אבל מי רוצה להיות לבד בגן עדן?
כל פעם יוצא לה להכיר אנשים ותוך שניות היא פשוט קולטת עד כמה הם מתאימים למישהו שהיא מכירה ובום יש שידוך.
אם אף אחד לא מכיר מישהו שמתאים לה זה אומר שלא קיים שם מישהו בשבילה?


ואיך אפשר לדעת מה מתאים לה אם היא בעצמה לא יודעת מי היא, למה שחברים שלה ידעו?
היא נזכרת בכל הגברים בחייה בשנים האחרונות, תמיד היו להם הגדרות דומות בשבילה – קרוסלה, רכבת הרים, לונה פארק...
שנים היא כבר הבחורה הכי FUN FUN FUN שיש,
הכי מצחיקה, הכי שנונה, עם הסיפורים הכי מטורפים, תמיד אופטימית, תמיד נוטפת סקס אפיל, מהסוג שבחורות נלחצות כשהיא בסביבה, מהסוג שלא מסוגלים להוריד ממנה את הידיים.
אבל בפנים יש את הילדה הטובה והמתוקה שרוצה רק שיאהבו אותה בלי שהיא תהיה כל כך הרבה,
שרוצה להיות סתם כמו כולם.
אולי זה מבלבל אותם, זה הרי מבלבל אותה.

איך היא תמצא את האיזון? את השיווי משקל?
אחרי עשר שעות הוספתי לה כאב אוזניים וכאב בטן, כי להמשיך לעבוד סביב השעון כדי לא להיות בבית זה ממש לא מה שיביא לה את השיווי משקל.

באו לבקר היום שני עובדים לשעבר והיא סיפרה להם שהיא מחפשת דירה.
הבחורה שאלה שאלות מנחות למקרה שהיא תשמע משהו, הבחור אמר לה שזה לא משנה, שזאת - רק עבודה יש לה בראש, היא ממילא אף פעם לא בבית אז מה זה משנה איפה היא תגור.
פתאום היא הבינה שהיא הפכה להיות מהבליינית הנצחית לרווקה מזדקנת נטולת חיים שמשקיעה הכל בעבודה, שתי דקות לפני אימוץ שלושים חתולים.

איך? איך הגענו למצב הזה? איך נתנו לזה לקרות?
איך אני נתתי לזה לקרות לה?

כל שיחה עם חברים מסתיימת באותו משפט – "לפחות יש לנו לחכות לדפש מוד!"
כולם בטוחים שזה מה שיעודד אותה, היא הרי מטורפת עליהם כבר 23 שנים ולראשונה בחיים, בחורה נאמנה שכמוה, כבר לא מעניינת אותה הלהקה שלה, לא מזיז לה אם היא תראה או לא תראה, שיצא דיסק חדש או לא.
ועדיין אין לה אומץ להגיד לאנשים, שהיא כבר לא אוהבת את הלהקה שלה, שהיא כבר לא אוהבת את הכלבלב, שהיא שונאת את עצמה.

יש לי פתרון, אני יודע היכן נמצאת התשובה, למרות שהיא לכאורה לא הגיונית.
יש לה פרוייקט שהיא התחילה לפני שנים ועדיין לא סיימה.
אני יודע שאם היא רק תמצא קצת אנרגיות לסיים אותו החיים שלה יראו אחרת, היא תמצא בעצמה שוב את כל הדברים שהיא אהבה פעם,
אני רק חייב למצוא את הדרך לגרום לה לסיים אותו.