הגוף

היא מתעוררת עם כאב גב, כאב בטן, כאב אוזניים ובעיקר כאב ראש.
שוב בקושי ישנה והויכוח של אתמול בלילה התיש אותה, שוב ניסו לתקן אותה, אז מה אם זה מכוונות טובות?
אף אחד לא יכול לחוש את הכאב שלה, את העוצמות שלה.
למה לבטל אותו?

בעיניים עצומות היא עונה לטלפון, בן זוג של חברה שלה, מבקש המלצה למסעדה רומנטית במיוחד ומשביע אותה לא לספר.
היא נשבעת ומתחילה לבכות מהתרגשות, נראה לה שהוא הולך להציע לה נישואין אבל היא לא מעיזה לשאול.
היא בוכה כרגיל מכל שטות, חושבת על כמה שהוא טוב אליה וכמה שהוא אוהב אותה ואיזה כיף לה.
הן גדלו ביחד ושומרות על הסודות האפלים והמלוכלכים של המשפחות, כמה כאב הן עברו, כמה כאב נשים עוברות בכלל, כל כך הרבה גילוי עריות, תקיפות מיניות, הטרדות וסתם שוביניזם מצוי ומשפיל.
מגיע לחברה שלה להיות מאושרת, היא ניסתה לא לחיות כל כך הרבה פעמים והיא מאושרת עכשיו מין אושר נפלא כזה נטול התנשאות, רק רוצה לחלוק, מגמגמת מהתרגשות ופחד לאבד, מנסה להיות בטוחה בו כמו שהוא בטוח בה.

גם לה מגיע קצת אושר ופחות כאב, מתי זה יגיע?
זה יגיע?

היא כותבת ברכת יומולדת לאמא שלה, הדמעות מציפות את הנייר והיא חייבת להחליף דפים עד שהיא מעתיקה לברכה בלי ללכלך אותה.
כל כך הרבה ימי הולדת בין מרץ ליוני והיא אלופה במתנות אבל כולם מחכים לברכות שלה והפעם הן כל כך עצובות ומתנצלות והנה אוטוטו שלה והיא מפחדת, רק רוצה לחגוג לאחרים, שלא יגיע.
נזכרת ביומולדת של שנה שעברה, היא היתה העוגה והנרות שרפו אותה והיא בכתה מכך שלא ראו אותה, הכל היה הצגה, להציג אותה כעוגה, תמיד אשת הגביע, תמיד שקופה, תמיד חוסר אמפטיה, כאב, בלתי נראית והיא צועקת שחם לה, כל כך חם לה שהיא לא נושמת.

לפחות אני רוצה שהיא תיקח נשימות ארוכות ביום מלא שמש ביומולדת הקרוב,
הכל עדיף על האפלוליות של השנים שעברו.