הפקק השתחרר סוף סוף.
היא הגיעה להורים, התיישבה לאכול אוכל של אמא, אוכל של יום יום שהיא לא עשתה כבר שנים, לא חגיגי כזה כמו שהיא עושה בשנים האחרונות כשהם מגיעים כולם פעם בחודש לסופשבוע.
היא הרגישה כמו ילדה קטנה שחוזרת מטיול שנתי ואמא מחכה עם האוכל לשמוע את כל הסיפורים,
ואז היא ליטפה אותה ושאלה למה היא כזאת קוועצ'ית היום.
"היום???"
ואז זה יצא,
לא הטיפטוף הזה של החודשים האחרונים,
התפרצות וולקאנית של דמעות רותחות ופרצוף מעוות מכאב.
שלוש שעות היא רק בכתה בהיסטריה ודיברה ודיברה ואמא שלה חיבקה אותה ובכתה איתה.
אחר כך היא התחילה לנסות לשכנע אותה ללכת לטיפול,
משם היא עברה להרצאה על כל הנשים הקרייריסטיות והמוצלחות שמאושרות לבד,
ובסוף פסקה שהיא פשוט יפה וחכמה מדי ושגברים מפחדים מזה.
אנחנו הרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר ויצאנו לגינה לסיגריה.
אמא באה אחרינו וחיבקה חזק חזק ובכתה שוב.
אמרה שאנחנו לא לבד בעולם הזה ושתמיד תמיד יש לנו את הגב שלה ושל אבא.
אבא הצטרף והרים לנו את המאפרה בתירוץ שעם הגב שלנו אסור לנו להתכופף,
זו הדרך שלו לומר את אותם הדברים.
למחרת גם הגיע הדם,
הדם הזה שמנקה ומרגיע, כל כך טהור ויפה שלפעמים חבל לה להרוס אותו עם כל ההגיינה המודרנית.
בא לה להסתובב עירומה ולראות אותו ניגר על הירכיים, בוהק וחזק.
הן נשכבו על המיטה של אמא, כל הבנות, וכולן דיברו וצחקו ובכו ומדדו בגדים.
פתאום הן שמו לב שהכלבלב שוכב צמוד אליה, גב אל גב, נרדם כמו תינוק, נרגע כשהיא נרגעה.
הוא יודע שאסור לו לעלות על מיטות אבל הפעם הוא הרשה לעצמו ואז פקח עינים כי הוא ידע שלשם שינוי היא צוחקת והיא תסתכל עליו כמו שהיא לא הסתכלה עליו הרבה זמן.
לפני 18 שנים. 9 באפריל 2006 בשעה 20:52
