הגוף

היא בילתה את מחצית היום עם המשפחה ואנשים שהיא מגדירה כמשפחה כבר הרבה שנים.
היא הרגישה יפה ונאהבת.

את החצי השני היא בילתה עם חברי הילדות שלה, אותה חבורה שקבעה לפני יותר מעשרים שנים שהיא תהיה החריגה בקבוצה, כביכול מיוחדת ושונה, אבל מצד שני תמיד אאוטסאיידרית.
היא תמיד הרגישה מסכנה לידם.
הפעם היא אירגנה לעצמה את כאב הבטן, אני ממש ניסיתי לעצור אותו ופתאום היא גם הרגישה שהיא מתחצ'קנת והשיער הפך לפיתה מעוכה על הפרצוף שלה, בחיי שלא עשיתי שום דבר, היא נראתה בול כמו בבוקר.

אני לא יודע איך לגרום לה להבין שהיא היחידה ששמה את עצמה במקום הזה, הם באמת לא עושים כלום כדי שהיא תרגיש ככה.
כולם נראים לה כל כך יפים ונקיים ומסודרים ובעיקר מאושרים.
היא יודעת ששום דבר לא כפי שהוא נראה, שלכל אחד יש את הבעיות שלו אבל היא לא מצליחה להרגיש את זה.

היא הסתודדה כרגיל עם בעל של חברה שאמר לה שהוא יודע שקשה לה אבל שבסוף הכל יסתדר, שאין מצב שמישהי כמוה תשאר לבד ולא תסתדר בסוף.
כולם מאמינים חוץ ממנה.
ילדת היומולדת נאמה נאום מרגש על האהבה שלה ועל איך שהכל נפלא פתאום והיא יודעת שמגיע לה אבל היא ממשיכה לשאול למה כולם זוכים בזה לפניה ואם אי פעם היא תזכה גם.

היה שם מישהו שהיא לא ראתה כבר המון שנים והוא שאל מה היא עשתה מאז שהם נפגשו לאחרונה.
היא פשוט זרקה את הרשימה והוא בהה בה בהלם, אמר שהוא חשב שהוא הספיק הרבה אבל שהיא ללא ספק שיחקה אותה.
אמר לאשתו שהם חייבים לשבת איתה לקפה ולראות אם אפשר לעשות איזה פרוייקט משותף.
כן, גברים נשואים תמיד חושבים שהיא נורא מעניינת, מקסים ממש.

הארועים האלה הופכים אותה ליעכנה ממורמרת וגועלית, מהזן הגרוע ביותר, היא שונאת אותה.

אני חושב שהגיע הזמן שהיא תחזור לאירובי, להזיע את כל הרעל המגעיל הזה ולמצוא כבר דרך לסיים את הפרוייקט ההוא, בשאיפה שזה יפתח דלת לחיים חדשים, טובים יותר.