היא כמעט גרמה לי לפרסם את המכתב שהיא מעולם לא שלחה, בתקווה שזה ייקל עליה לסגור את הדלת אבל עשיתי לה כאב בטן שגרם לה להבין שזה סתם ייצור עוד דרמות, גם אם לא יצויינו שמות.
הסתיימו הדרמות, אנחנו רוצים חיים פשוטים ושקטים.
ואז היא הבינה, למה מישהי שהיא חשבה שהיא חברה שלה פתאום ניתקה את הקשר.
היא כנראה זו שעמדה מאחורי הכל, היא זו שהעבירה לה את המסרים שהיא לא מבינה למה אבל הוא חושב שהיא זו שמחממת את העניינים ושהיא מסוכנת ושאסור לסמוך עליה, באמת למה...
היא נזכרה שיום אחד היה לה צורך להגן על החברה שלה, שהיא תמימה ותפגע, והחברה אמרה שאם יש משהו שהיא לא, זה תמימה.
אנחנו היינו התמימים בכל הסיפור.
אמא אמרה לה לא מזמן שהיא יודעת שהן חושבות שהיא נתנה להן חינוך לקוי בכך שהיא גידלה אותן בצמר גפן ושהן עד היום כל כך תמימות אבל שיש בתום משהו כל כך יפה ונקי ושהעולם לא הצליח לקלקל אותן.
כנראה שאמא שלה צודקת, כי לא משנה כמה היא נפגעת התמימות שלה לא הולכת לאיבוד, עדיין יש בה משהו מאד נקי, שהיא אוהבת בנו.
אומרים שכל כלב בא יומו, ההיסטוריה הוכיחה את זה.
הפרצופים האמיתיים יחשפו בסוף והאדם שהיא דאגה לו כל כך והסכימה להפגע ממנו רק כדי לשמור עליו, יישאר מוקף באנשים שרק רוצים לקחת ממנו כרגיל.
מה שאנשים בני עשרים לא יודעים זה שמגיע גיל שבו הזקנה מתחילה להזדחל ולהסריח, וקיימת הידיעה שאתה צריך להיות שם בשביל האנשים שאתה אוהב, לדאוג להם במשברים אמיתיים, בחולי וקושי ממשי.
והיא והוא כבר מריחים את זה.
הילדות בנות העשרים לא יהיו שם לעד, הוא ידע את זה, היא הזכירה לו את זה בקיום שלה וזה הפחיד אותו.
מצד שני הוא היה זקוק לה, כי הוא ידע שהיא זו שתהיה שם.
הוא בחן אותה בכל צורה אפשרית ובסוף בחר להאמין לשקרים של ילדות קטנות וממורמרות.
ילדות שכאב להן שכשהיא בסביבה שום גוף של דוגמנית וקסם ילדותי לא עוזר, הוא לא ראה אף אחת חוץ ממנה, כי היא הדבר האמיתי.
היא מתחילה להבין את זה.
ויש לה מזל, שיש לה את העולם האמיתי ואת החברים האמיתיים של שנים, אלה שבאמת הולכים איתך באש ובמים, בחולי ובבריאות.
הדלת נסגרה סוף סוף.
לפני 18 שנים. 21 באפריל 2006 בשעה 16:02
