הגוף

הדיכאון נגמר.
יכול להיות שיהיו פה ושם נפילות בהמשך אבל אנחנו כבר לא רוצים אותו ושחררנו אותו.
טוב לנו,
למרות שכביכול לא קרה משהו מיוחד, טוב לנו.

אבל קרה משהו.
היא סוף סוף הבינה שבאמת הכל תלוי בגישה שלה ובמידת האחריות שהיא תיקח על החיים שלה.
היא יודעת שזו רק ההתחלה ושיש לה עוד המון עבודה עם עצמה אבל היא התחילה להאמין.

והפרוייקט הגיע לשלב שהיא לא האמינה שהוא יגיע בכלל אי פעם והיא מאמינה שהוא יגיע עד הסוף,
שהוא ראוי.
ואולי היא מצאה את בית חלומותיה ושוב האדרנלין מפמפם באנרגיות חיוביות.

חברה אמרה לה השבוע שהיא מרגישה שהם סוף סוף קיבלו אותה בחזרה.
ואז היא סיפרה לה על כל מיני אנשים והחברה ענתה לה שהם ילדים עדיין, שהיא לא יכולה לצפות מהם שיבינו.
ופתאום זה היה כל כך ברור, שבמשך שנים היא הקיפה אותנו באנשים הרבה יותר צעירים ובמקום למשוך אותם למעלה היא נתנה להם למשוך אותה למטה.

היא יצאה לשתות עם המילואימניק והוא דיבר על החברה שלו ועל כמה שהיא מדהימה ואנחנו ממש לא מבינים מה הוא מוצא בילדה ההיא ואז זה הכה – עם כל החוכמה שלו והבטחון שלו, הרי גם הוא ילד, ברור שזה מה שיעניין אותו.

היא שאלה אותו אם הוא חושב שאנחנו צריכים להסתפר והוא אמר שעם כל הכבוד להיפי-שיק שלה, ושהיא באמת נושאת אותו יפה, התספורת הקודמת היתה מדהימה.
הוא האדם היחיד שאהב את התספורת ההיא, כל המאסטר-שמעטה התלוננו שהיא מבגרת אותה.

"כן היא קצת ביגרה אותך אבל נראית כל כך נשית, כל כך מתוחכמת, כל כך את..."

היא חושבת שהיא תלויה בו ומתייחסת אליו כמו אל אח גדול אבל לראשונה היא מבינה שזה הפוך, שהוא רואה אותה כאשה בוגרת ונשען עליה ומתייעץ איתה ומעריך אותה בזכות זה.

כל כך הרבה שנים אנשים היללו את הילדותיות שלה ואת הלוק הילדותי שלה ואף אחד לא נותן לה את הגיל שלה והיא חשבה שזו מחמאה.
כנראה שלא, כי היא לקחה את זה רחוק מדי הרבה יותר מדי זמן, והיא תסתפר, ותנסה להתאים את עצמה אליי ואל השיער, ותנסה לראות את היופי שבבגרות.