הגוף

כשאני מוצא פינה קטנה לשבת בין כל הארגזים והבלגן והראש מפסיק להסתובב מהסוטול של האדים של הצבע, אני מתחנן בפניה שתתן לי קצת מנוחה ושקט.
אתמול היא לקחה ואלריאן אבל גם זה לא דגדג אפילו, לא ישנה, מתרוצצת כמו פורפרה ולא מוכנה להרגע.

בצהריים הכלבלב התחיל ללכת בזיגזגים אז היא הסכימה להתחשב ולקחת אותו לשאוף אויר צח.
הם צירפו חבר והלכו לאכול שניצל עם פירה כדי שתהיה לה הרגשה ביתית קצת, כי אנחנו כבר שבוע חיים רק על סנדויצ'ים.
את החבר זה נורא הצחיק, הניקורים שלה והשפיפות שלי, שני תשושים בגוף אחד.
אותי זה לא מצחיק בכלל ומחר היא מתכוונת לחרוש את רחובות הבדים כדי למצוא את הריפוד המושלם.

אני אומר לה שתכתוב, שתקרא עד כמה היא ירדה מהפסים, והיא כותבת ומחייכת.
חבר אחד אמר לה שאין מושלם בחיים ושאין לה מה להרוג את עצמה בשביל בית מושלם.
הדגיגון אומר בציניות שהעיקר שיש תפריט לחנוכת בית, מי צריך לישון בכלל.

והיא, רק על ארגזים חושבת, כל היום סופרת עוד כמה חסר לה ואיפה היא תמצא שוב.
ושונאת את הפיצ'יפקעסים הקטנים שהיא לא מוצאת להם ארגז מתאים ולא יודעת אם לזרוק או לשמור או איפה לדחוף אותם.
צוחקים עליה שהיא נטשה פטיש אחד וישר עברה לאחר, פטיש הארגזים!
(לא כל כך סקסי...)

רק שיעבור כבר השבוע הזה ונגמור עם הטירוף.
(למרות שאני יודע שבבית החדש היא לא תרדם מרוב התרגשות שהיא כבר שם.)