הגוף

פוסט אחרון עד שיתקינו לנו אינטרנט בבית החדש.

אמנם נתתי לה לישון ביומיים האחרונים אבל עדיין שנינו תשושים מהתרגשות ולחץ.
כל מי שמכיר אותה יודע שזה לא סתם מעבר דירה, שמדובר בשינוי דרסטי,
בלהשאיר המון המון כאב וזכרונות מאחור ובהתחלה של חיים חדשים.

היא מדמיינת סנאריואים של העתיד, מנסה לבטח את עצמה מפני הלא נודע אבל זה רק מלחיץ יותר ויותר.
היא מתה מפחד, לא מתמודדת טוב עם שינויים ולכן נאחזה כל כך הרבה שנים בבית הזה,
כי לפעמים הרע כל כך מוכר שקשה להרפות ממנו.
ואולי היא לא יודעת להיות מאושרת,
אולי היא לא באמת רוצה.
כל כך מפחדת בעיקר.

הפגישה אצל האסטרולוגית לא מרפה ממנה, זיהוי נקודות הכאב שלה, האנשים שלא עושים לה טוב, קיבלה אישור על דברים שהיא מרגישה כל כך הרבה שנים.
היא תמיד מתקפלת מול האנשים האלה, מקטינה את עצמה כי הם כל כך מפחדים מהעוצמה שלה.

איך מטפחים את הבטחון הזה? את הכוח הזה מול אדם שמרשה לעצמו לחשוב שהוא טוב ממך ומרשה לעצמו לפגוע בך בגלל זה?

וזה ששמר עליה כל כך הרבה שנים, האסטרולוגית אמרה שהוא יחזור, שהוא תמיד דואג לה, שלא תפקפק במניעים שלו.
למה הוא עדיין כל כך כועס? למה הוא לא מוכן לחזור?

אני רועד משרירים תפוסים, מעייפות, והיא זקוקה לבכי,
בכי מציף כזה שישטוף את כל כולה וינקה את המעבר הזה.

היא הולכת לנקות את הבית החדש הערב ומקווה שהבכי יגיע יחד עם האקונומיקה.