הגוף

הבכי עדיין לא הגיע.
אנחנו כבר בבית החדש והפעם היא על סף בכי של אושר.
היא מבולבלת ומוצפת ולא מעכלת.
לא מאמינה שהיא גרה בארמון הזה, בגן עדן הזה, מחכה כל שנייה שמישהו ייכנס ויגיד לה שזה רק מלון חמישה כוכבים זמני ושהגיע הזמן ללכת.

בלילות היא והכלבלב מתכרבלים בערסל שבמרפסת ומסתכלים על הכוכבים.
לולא האורות האורבאניים שמסביב אפשר היה לחשוב שהיא גרה על אי בודד,
יש לה את בית הקיט שהיא חלמה עליו.

החברים עוזרים ובונים ומנקים ומסדרים ומפנקים ומאכילים והיא מודה לאלוהים שיש לה אותם,
אבל בלילה כשהיא לבד היא נחנקת מהגוש הזה שרוצה לחלוק עם עוד מישהו, שיתכרבל איתם בערסל.
הוא לא צריך להיות פה כל הזמן,
היא תשמח להתגעגע אליו ושיבוא מדי פעם ויחייך ויחבק.

יש עדיין ארגזים שלא מצאו את מקומם ועל אחד מונחת חגורת עור עבה.
היא מצטמררת כשהיא מסתכלת עליה, כי בשבילה חגורה כבר הרבה שנים היא לא סתם חגורה,
היא רעש שחותך את האוויר ונוחת בהצלפה רועשת על העור החשוף.
היא מקווה שיום אחד יבוא לכאן מישהו שבשבילו חגורה זה רק מה שמחזיק את המכנסיים,
שיבוא ממקום נקי כזה.

אני לא מצליח לשחרר את הבכי, היא עוצרת אותי כל הזמן.
הדבר היחיד שאני מצליח לעשות זה להפיל אותה בין ארגז לארגז ומכריח אותה לנוח איזה חצי שעה על הערסל,
כי כרגיל היא לא יודעת לשים לעצמה גבולות.



היא חושבת שהבדידות היא איבר שקיים בתוכי,
איבר שכואב כמו ששום פציעה מוחשית יכולה להכאיב.
הבית החדש מעצים את הכאב הזה,
אבל לצערי זה לא איבר שאני יכול לרפא,
הוא כל כך מוחשי אבל לא קיים.
יש בה כל כך הרבה לתת ורוב הסיכויים שהיא תתן הכל תמורת מעט מאד,
תלקט פירורים ותשמח בהם.

אבל אין היכן ללקט.
העיר הזאת היא לא מקום של פלסטר ללילה,
כולם כאן מסודרים בזוגות כמו בתיבת נוח.
יש המון צניעות בזוגות האלה, הם לא מהמתפלצנים, שאננים ומתמוגגים,
פשוט חיים.

לשכנים החדשים שלה היה יום נישואים והם ישבו במרפסת על בקבוק יין.
היא איחלה להם ברכות ועברה למרפסת שלה,
שמעה את ההתלחשויות המתוקות שלהם,
אושר קטן ונטול התרברבות.

הכלבלב הרגיש ועלה לערסל,
חיבק אותה חזק חזק והלבבות של שניהם פעמו בהד חזק.