מס הכנסה

לפעמים אתה מסובב את הסרט של החיים שלך אחורה, לראות באיזו נקודה הם יכלו עוד לקבל תפנית אחרת.אותם רגעים ששינו לך את החיים לתמיד, אתה עוד לא ידעת את זה אז. אבל באותו רגע נעשתה פניה.

אתה אומר לעצמך אם הייתי עושה כאן משהו אחר,הייתי אומר כאן משהו אחר...

עיקמת מוט ברזל, אתה מנסה לישר אותו-אתה לוחץ על הקמט,במקום שהמוט יתישר-נוצרת עקמומיות חדשה,מין נגטיב מוגדל של הקמט הראשון. אתה לוחץ את המוט על שולחן, פתאום אתה שם לב שקצות המוט התעגלו. אתה מנסה למתוח אותו במלחציים. וכול מה שאתה מקבל זה, במקום מוט ישר מין תולעת מתפתלת.

עשית קו על נייר-אתה יכול למחוק אותו, יש מחק ,אבל מתברר לך שכל קו חדש שאתה עושה -מתיחס באיזו דרך מוזרה לקו המחוק. הקו המחוק פתאום הופך להיות הקו הכי חשוב ברישום שלך.

בטירונות שלי לפני הרבה שנים -היו שניים שלא הסכימו לרוץ.30 שניות פה, שלושים שם. הם עומדים.

אחד היה עם שפם, אחד ג'ינגי מאשדוד ,

אני לא זוכר איך קראנו להם אז, פושעים, ארסים, דפרים . אני זוכר שהם איימו לחתוך מישהו שעמד לפניהם במקלחת. כולנו התרחקנו מהם. בסופו של דבר הם נכנסו לכלא ,והשתחררו- ככה שמענו- על פרופיל 21 מהצבא.כולנו נשמנו לרווחה, כשמצאנו את המיטות שלהם , צהריים אחד ריקות.כולנו ועוד פעם כולנו.זה המקום שנפרדתי מכולנו.למה אני רצתי, כשהם עמדו.

גמרתי את הצבא קצין. השלושים שניות ההן לא יצאו לי מהורידים.את השנה האחרונה עשיתי תוך שימוש בבקבוק כסוף שהיה תקוע לי בכיס האחורי.אני לא גאה בעצמי על שום דבר-כל פעם שאמרו רוץ -רצתי,כשאמרו לירות- יריתי,כשהיה צריך לאסוף את התרמילים- אספתי.

לאהוד בנאי המוקדם יש שיר שהוא הברקה פיראית-"זו לא ההצגה שלנו", אני מת לפגוש את הגרוסמן משם.

הפסקתי לרוץ ,ירדתי מהעגלה. שנים עקמתי את המוט כדי לישר את הקמט ההוא,עשית המון בנגטיב,אבל המוט לא התישר,הוא המשיך להתעקם יותר ויותר.הרי אני לא אספר פה על הקמטים הקשים באמת, על השריטות שבגללן אמרתי ברגעים מסוימים בחיים:אני רוצה דף חדש, אני רוצה מוט חדש-בוא נפטר מזה,אי אפשר לישר את זה שוב לעולם .אז אני מספר על הצבא-זה פוטוגני.

מה קרה אחר כך-התאהבתי בנוירוזה שלי, התחלתי לאהוב מוטות עקומים ,פיגומים שבורים, בנינים נטושים, נשים מהסוג שיש כאן,מערכות יחסים רב שכבתית

.התחלתי לתעב קווים ישרים,הפכתי את זה לקריירה והתחלתי ללמד אנשים אחרים לתעב קווים ישרים.

זה בסדר אני חי בשלום עם עצמי עכשיו קצת יותר,וגם המטפל שלי מרוצה (אבל הוא עדיין -בעד-נגד להפסיק את הטיפול שמשלם לו את המשכנתה).

זה מקום טוב כמו כל מקום אחר להגיד די.אני שונא שהסוף הופך לעניין.

"היית עושה את זה איתה? בתקופת הלימודים היינו שואלים אחד את השני את השאלה הזאת בשיעור אוטופסיה.
כשהניחו גופה טרייה על שולחן הניתוחים.
פעם זה היה ישיש גרום שתרם את גופו למדע, פעם אחרת קורבן תאונת דרכים שהיה לו בכיס כרטים אדי.
אמרנו את זה כדי לשבור את המתח. המתח שאתה מרגיש לפני שאתה חותך בן אדם. היית עושה את זה איתה?"
אנחנו לוחשים אחד לשני מחוץ לטווח השמיעה של הפרופסור. נקבנו בסכומי כסף. בעד מאה אלף"? מליון? לא? וחמישה מליון?".
כבר אז חילקנו את הגופות לקטגוריות. " נחמדות" קראנו למכוערות. "מושכות" היו אלה עם פנים נעימות או חמודות
ורגליים שאפשר לשבור עליהן בקבוקי שמפניה. "יפות" היו דוגמניות ששכבו על שולחן הניתוחים.
גוף שחבל כל כך שהוא היה קר ולא זז יותר"

הגיע הזמן להגיד,איכס אבל זה אני,בן זונה אבל זה אני.
בלתי ראוי למאכל אדם אבל זה אני,חזיר אבל זה אני,
המקום הזה מאפשר לי ללכת אל תמצית מה שדחוי,מה שמעבר לגדר,
מה שאסור להסתכל עליו.מה שמוחצים בעקב הנעל ,מה שעולה מין הביוב, מה שמסירים ממנו את המבט ,
כשמורידים אותו באסלה ולהגיד זה אני.מכאן אני מתחיל,(כמובן- אבל לא כאן אני נגמר)על זה אני לא מוותר.
אני לא מוכן לחיות חיים שאין בהם את הגועל נפש הזה.אני לא רוצה לתקן את זה או להבריא מזה,
או להכניס את זה לחדר שאותו אני פותח רק ביום שישי בן השעות שש עד שמונה.
ולא אני לא חושב שזה קשור רק לסקס,ואפילו אולי זה לא קשור רק לסדומזוכיזם.
זה קשור לחיים שבחרתי ואני בוחר לחיות.זה קשור להצהרה על מי שאני ומה שאני.
וכן, אני נהנה להשתמש בך,להתיחס אליך כמו זבל,לקרוע לך את הצורה,
לגרור אותך על הריצפה בשיער,לדחוף את הזין שלי לפי הטבעת שלך,לגרום לך אחר כך למצוץ אותו,
לתת לך סטירה כזו שדעתך מתבלעת עליך,להרים אותך ולהוליך אותך בשיער כמו בובה על חוט.
ואני עוד נשוי,מבוגר ,ויש לי ילדים למרבה הזוועה.
שני דברים רציתי להגיד לך(למרות ש"את" זה ביטוי כללי כרגע,וזה בכלל לא אותה את,וחסר לי שה"את"
הזה יהפוך את הטקסט הזה לרגשני).
אחד על אותו יום שבו לא יכולתי לסבול את עצמי ושאלתי אותך מה את חושבת עלי-ואמרת "בן אדם"-
ובאותו רגע זה היה בדיוק מה שהיתי צריך,משהו שהחזיר אותי לעצמי,משהו מרפא,
(לא שטן? לא מפלצת? גם לא סופרמן-סתם בן אדם?)


והדבר השני זה לספר לך על אותם לילות שבהם אנחנו לא מזיינים כמו כלבים-
שבהם אני סתם שוכב לידך מחבק אותך ונאחז בך כל כך חזק עד שאני משאיר עליך סימנים
כחולים.

לחטט בפצע, לטייל מסביב לפצע,ללטף את הפצע,להשתמש בפצע, לגדל את הפצע, לפגוש פצעים של אחרים,להשוות פצעים,לרוות עונג מהפצע,לעשן עם הפצע,לשתות עם הפצע,להחליף בדיחות עם הפצע.

מתי הפכה המציאות מברירת המחדל של הקיום לנישת בידור אופציונלית ונחותה,אני שואל בתור מי שכל החיים שלו ניהל מלחמה במציאות ובגרורתיה ועכשיו מתברר לו שהיא אגפה אותו מאחור והפכה הזויה וזולה-מול הדבר הזה, אתה תוהה, גיבשתי שרירים ועמוד שידרה?,מול הדבר הזה פיתחתי זהות?,זה הכל? הבדיחה הזולה הזו? (כמו ההיא שבמשך חודשים חיזרתי אחריה והצקתי לה ,וסרבתי לשמוע לא,והתנגדות שלה רק גרמה לי לחזור,וכשניטרקה הדלת פתחתי חלון,וכשניסגר לי החלון על האצבעות,החנקתי את הצעקה וחייכתי והמשכתי כאילו כלום, ופתאום יום אחד אתה מוצא את עצמך מאחוריה בתור בבנק -ששזה דבר שכשלעצמו הרסני -ומתברר לך שלא.הצורה שהיא נושאת את הגוף,הבעת הפנים ,הקמטים סביב העיניים-אין שום אפשרות,ובבית אתה בודק את עצמך במראה ובין שגם אתה מזמן כבר לא מי שאתה חושב)

כולנו חיים אסון שכבר קרה.נלחמים מלחמה שכבר נגמרה,הבעיה זה הסכמי שביתת הנשק-את ממלמלת מהצד שלך במיטה,,מנווטים עם הגב בכיוון הנסיעה-במקרה הטוב דרך מראה. הפחד הגדול שלי,זו הקהות,משם אני בא -לכן ההתמכרות לריגוש,לכן הכל רק לא להגיע למצב שבו אני לא מרגיש,התאבנות,בתקופה הקצרה שלקחתי כדורים נגד דיכאון,זה בדיוק זה,הם טישטשו הכל -את כל התחושות -חיים דרך מסך,הכדורים האנטי דיכאוניים דכאו אותי להפליא-נגעו בפחדים הכי אפלים שלי.אז הפסקתי.

זה נכון, תמיד היתה לי חיבה למתאבדות שיעיות,לכאלו שקודם קופצות אחר כך בודקות אם יש מים,לכאלו שצרודות,לכאלו שפצועות,לכאלו שיחפות.יש לי העדפה אסטתית לברכיים שרוטות.לעיגולים שחורים מתחת לעיניים שמעידים על לילה בלי שינה,להרואין שיק,לצפורניים כסוסות עד הבשר,לסתירות פנימיות שלא מנסים לישב, לחורים שחורים,לתנועות גרילה,לאישיות שהיא כדור סמרטוטים לא קוהרנטי,ליותר מידי קפה,ליותר מידי אלכוהול , לכמה מערכות יחסים בו זמנית. ובדיעבד כשאני מסתכל עליך -זה בסך הכל עבד לא רע

את אמרת(מתי שהוא )שהמיטה שלך היא סירת הצלה, ושאני ואת ניצולים בודדים שניסחפים בים וחרדים שמא יראו יבשה.

רציתי להגיד לך,שאין הרבה קשר בן "רצון" לבין מה שאנחנו קוראים "כוח הרצון" ,אם כבר יש קשר הפוך,אנחנו משתמשים בכוח הרצון כדי להתעלם מהרצון.