כבר מזמן אני תוהה מה מאפשר לתרבות הלטינית לדבר במילים שכל תרבות אחרת היתה הופכת לקיטש או מלודרמה.
אט גווע.../ פבלו נרודה
אט אט גווע...
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.
אט אט גווע...
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט גווע זה...
המשועבד להרגליו,
החוזר יום יום לאותם המסלולים.
אט אט גווע...,
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר.
אט אט גווע...
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
אט אט גווע...
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו...
אט אט גווע...
זה שלא מסכן את הודאי
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום.
אט אט גווע...
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.
לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 8:18