מס הכנסה

אלה הם ימים נוסטלגיים והתצלומים מגבירים את הנוסטלגייה.הצילום הרי זו אומנות אלגית,אומנות של דימדומים...כל התצלומים הם בבחינת memento mori.לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר,בפגיעותו,באי יציבותו.דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה.התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן.(סוזן סונטאז,הצילום כראי התקופה)

החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים....

זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטן התצלום משמש לנו אמת מידה לעולם.

"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו...

המשותף לזכרון ולאומנות הוא המיומנות שבבחירה- החוש לפרטים."ברודצקי

הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "-פורפ' אליזבט לופטוס

אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק)

"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי)

"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל)

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הגדרת המציאות(מי אשם).(מחשבה אחרי ביקור אצל ההורים שלי בשוהם, ודפדוף באלבומים,איזה מזל שלא נשארו בבאר שבע,שוהם כמו מודיעין כמו מכבים כמו ישוביים בדויים אחרים -נטולת עבר נטולת סדקים -יש לי הרבה מה להגיד על זה,אבל אני יכול לההבין את הפנטזיה של עתיד מואר וחדש-חופשי מעבר )

יש שני סוגים של גולים -גולים עם אלבום, וגולים ללא אלבום(בוסניה) ואני ללא ספק שייך לסוג השני-כשנסעתי לבד התעקשתי לנסוע ללא מצלמה, הסברתי שמצלמה גורמת לך לא לראות דבר מלבד המסך המרובע,במקום לקלוט את הסיפור הלא מעובד הרחב שאין לו הסברים,והופכת המצלמה לקול ,בגוף הסרט,היא הופכת להסבר,לעדות לדורות הבאים,(וגם חוצצת בניך לבן אחרים -מה קורה לאנשים שמצלמים אותם)בן אם זוהי רציונליציה ליחס שלי אל הזיכרון ובן אם זוהי סיבה שעומדת בפני עצמה-תמיד הסתמכתי על אחרים שיהוו את הדיסק הקשיח שלי,להסתמך זו לא המילה היחס שלי אל הדיסקים(תמיד נשים) הוא חשדני -איפה הן מעוותות -

(אני מקנאה בו שכל כך קל לו , שוכח וסולח -אני לא סולחת ולא שוכחת שום דבר)

"התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני,עולים על מוריס, על הכיכר ,על הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אות ושבו והדביקו,או כאילו נמשה מתוך משהו,ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו לבדיון או שהיה בדיון מלכתחילה, זהו צילום בדיוני, היא אומרת "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה, שיראה אותך, כשהיו לך איזה שנתייים." זה לא היה. (רונית מטלון-קול צעדנו)