האב תומס התעורר בדיוק בשש, כפי שעשה תמיד. גם במנזר. הוא האמין בגוף בריא כנשק לנפש — ריצה של חצי שעה כל בוקר עזרה לו לא רק לשמור על משמעת, אלא גם להשתחרר ממחשבות… לא טהורות.
לבוש בגופיה לבנה ללא שרוולים, מכנסיים קצרים שחורים וצמודים למדי, נעלי ספורט פשוטות וגרביים לבנים, הוא יצא לשביל המקיף את גבולות המנזר. בגיל קרוב לחמישים, גופו שידר עוצמה: גבוה, כתפיים רחבות, שרירים מחוטבים, עור שזוף, שיער שחור מאפיר מעט ברקות, ועיניים כחולות מבריקות. הוא ידע שהוא גבר מושך. לא מתוך גאווה – אלא כי למד מהשפעתו.
הוא חזר מיוזע. הדופק ירד. הראש היה צלול. ואז ראה אותה.
האחות מריה עמדה מחוץ לדלת חדרו עם מעטפה בידה. עיניה לרצפה, כפות ידיה שלובות. כשהרימה אליו מבט, ראשה הוסט מיד בחזרה, ולחייה בערו.
היא ראתה אותו —השרירים החשופים, בד הגופיה הלבן צמוד לעורו המיוזע, מכנסיו הקצרים משרטטים כל קו.
"בוקר טוב, האב תומס," אמרה בקול שנשמע כאילו נלחם בעצמו כדי לא לרעוד.
"בוקר טוב, בתי," אמר בקול נמוך.
הוא הבחין במבוכה שלה. בגמגום הקל שנכנס לה לקול. היה בזה משהו מחרמן להפליא — לראות אותה מנסה להחזיק את הצניעות שלה מול מה שהיא מרגישה.
"אם המנזר ביקשה ממני… אם זה בסדר מבחינתך… שאבוא בשמונה להראות לך את הכנסייה, ובמיוחד את תא הווידוי. שתכיר את השטח... לפני שתתחיל לקבל את הווידויים."
היא לא הצליחה להסתכל לו בעיניים.
והוא — הרגיש איך גופו מגיב.
איברו, שגם כך היה דרוך אחרי הריצה, התארך תחת המכנסיים ההדוקים. הוא ידע שזה ניכר. לא יכול היה להסוות את זה. תחושת הבד המתוח, הצמיחה של התשוקה שהייתה עדינה ומטורפת בו זמנית.
עיניה חמקו מטה — ואז נעצרו.
לשבריר שנייה, היא ראתה. היא הבחינה.
היא לא אמרה דבר, רק הסמיקה עמוק יותר.
"איפה מוגשת ארוחת הבוקר?" שאל, כדי לשבור את השתיקה.
"אני מביאה אותה לחדרך, האב תומס... בשבע."
כשהלכה, הוא נותר בפתח החדר. הביט בגבה המתרחק. ריח הסבון התערבב עם הריח הנשי שלה, הרוך והתמימות, נותרו אחריה גם לאחר שהיא נעלמה מעבר לפינה.
הוא נכנס להתקלח. המים הקרים זלגו עליו — אך לא הצליחו לכבות את הבעירה. איבר המין שלו היה זקור, מגורה. הוא סיבן את עצמו בעדינות, עיניו נעצמו, ודמותה של מריה מילאה את ראשו. תנועת היד האטית של ידו בזרג שלו החזירה אותו כמעט לשם — ואז עצר. בכוח. הוא נשם עמוק, נשען על הקיר, נותן למים לשטוף את הדחף, לא את הפיתוי.
כעבור שעה בדיוק, הופיעה מריה שוב עם מגש. ידה רעדה כשהניחה אותו על השולחן. הוא ישב, מגבת כרוכה על מותניו וגופיה על הפלג העליון של גופו השרירי, שיערו לח. היא לא העזה להישאר.
"אני… אחזור בשמונה כדי ללוות אותך, כפי שביקשה אם המנזר."
״מריה...! כלומר, האחות מריה, איפה אוכל לעשות כביסה לבגדים שלי?״ שאל. היא ענתה: ״האב תומס, יש שקית כביסה בארון, אתה יכול לתת לי את השקית עם הכביסה והאחיות ידאגו לכבס שלך את הבגדים ואחזיר אותם מגוהצים ומקופלים״. ״מעולה, אז רק דקה״, אמר, נכנס לאמבטיה עם שקית הבד ושם בפנים את התחתונים, הגופיה, הגרביים, זוג מכנסיים וחולצה. הוא חזר לאחות מריה ואמר לה: ״תודה רבה, הנה הכביסה״. כשהיא יצאה הוא חשב על האחות שתכבס את הבגדים שלו ודמיין אותה מחזיק את התחתונים שלו ושוב התחיל להתגרות.
היא כמעט ברחה מהחדר, אך לא לפני שמבט קצר אחד חמק שוב מטה — כאילו נמשך לבד, מבחינה בבליטה הגדולה והעבה שמתחת למגבת.
מריה הלכה מהר במסדרון, מחזיקה את שק הכביסה ביד. פתאום הוא כל כך קרוב אליה! לו רק יכלה... לרגע... למשש ולהריח את הבגדים שלו... בלי לחשוב עוד, נכנסה בחיפזון לשירותים שבפרוזדור, נכנסה לתא שירותים, הרימה את השמלה, הורידה את התחתונים, ישבה ופתחה את השק. חיפשה בין הבגדים ומצאה את התחתונים שלבש רק עד לפני כמה דקות. הם נשאו עדיין את חום גופו. היא נטלה את התחתונים בידיים רועדות, הסתכל בחלק הפנימי שלהם וראתה נוזל טרי לבנבן מרוח על פני הבד השחור. היא קירבה את התחתונים לפנים שלה, הריחה עמוק, הרגישה שראשה מסתחרר, הוציאה את קצה הלשון ונגעה בנוזל, אח״כ העבירה את כל הלשון עליו, מרגישה שהוא נמרח על הלשון, ולבסוף איבדה כל רסן והתחילה למצוץ את הבד במקום בו היה הכתם. אינסטינקטיבית ידה ירדה את בין הירכיים המושלמות שלה והגיעה למרכז הווייתה, מוצאת את כל האזור מוצף נוזלים חלקלקים. היא התחילה להעביר את האצבעות על פני הדגדגן, באינטנסיביות הולכת וגדלה, תוך כדי שממשיכה למצוץ ולהריח את התחתונים, עד שבגל של ריגוש אדיר גמרה על היד שלה, כשנוזלים מותזים מפנים הפות שלה המגורה. היא החניקה זעקה והשמיעה רק קול חרישי ועצור. התחתונים הגבריים נשמטו מידיה לרצפה והיא הרגישה כאילו עזבו אותה כל הכוחות ובד בבד גם תחושה עילאית כמעט של קדושה.
מרוגשת ומלאת חרטה על המעשה הבלתי מוסרי כל כך, ניגבה את עצמה, קמה מהאסלה, יצאה מהשירותים והמשיכה את דרכה למכבסה, שם מסרה את השק לאחות מגדלנה, כשמסבירה שזוהי הכביסה של האב תומס. מגדלנה אמרה ״וואו״ וקיבלה את השק.