וידויים אסורים

מוקדש ל- ר׳

פעמוני המנזר צלצלו בעשר בלילה, ואגנס כבר הייתה בחדר העונשין – חשופה, יושבת על הרצפה. חדר העונשין היה פעם ארון אחסון גדול ששופץ עם ספסל עץ ומיטה עם מזרון מרופט. היו גם שוט תלוי על הקיר ומנורת שמן מהבהבת שבאותה עת הטילה אור על גופה המבריק מזיעה של הנזירה. הדלת נפתחה בחריקה מאחוריה. "אל תסתכלי!", שמעה את קולו הנוקשה של האב תומאס פוקד. לפני שהספיקה אפילו לזוז, מתכת קרה נצמדה לגרונה - קולר, קשור  עם שרשרת כלבים לקיר. "מתאים לך להראות כמו כלבה. ספרי את חטאיך, זונה", נהם תומאס, כף ידו אחזה בשיער הפרוע שלה ומשך. "תתחילי עם זה שלא התוודית עליו." הוא הרפה.

"אני... ריגלתי אחריך," היא התנשפה. "כשהיית עם האחות תרזה ביער - אה!" סטירה. אצבעותיו ירדו אל בין ירכיה, מלטפות אותה, אוספות את הנוזל שנטף על העור שלה. "אז זו היית את, כפי שחשדתי! ומה ראית?" הוא דרש, מורח את רטיבותה על שפתיה.

לשונה של אגנס זינקה החוצה וטעמה את עצמה על שפתיה - מלוחה, טעם נעים וחזק בו זמנית. "ראיתי אותך קושרת את תרזה לעץ ומעניש אותה," היא התנשפה שוב, ירכיה מתנופפות כשאצבעותיו של תומאס הקיפו את הדגדגן שלה בדיוק אכזרי. "ראיתי אותך מסיר את בגדיה כדי שתהיה לך גישה לגופה החוטא, ראיתי את הזין שלך..." גניחה חנוקה קטעה אותה כשהוא דחף שתי אצבעות לתוכה, מעקם אותן כלפי מעלה בסיבוב מעניש.

"צפית בי מעניש אותה כמו המציצנית הקטנה והמלוכלכת שאת," נהם תומאס, ידו החופשית חובטת בשערה כדי למשוך את ראשה לאחור. הקולר נשך את גרונה, השרשרת רעדה כשהיא נאבקת. "ונגעת בעצמך אחר כך, אם המנזר אגנס? האם פישקת את רגליך ונגעת בכוס שלך בזמן שחשבת על הזין שלי כהוא חודר לתרזה?"

תשובתה של אגנס הייתה יבבה שבורה, ירכיה רועדות כשאצבעותיו נכנסו ויצאו ממנה. תנועתו פסקה כשהוא הבחין ברעש מחוץ לדלת. שניהם קפאו. ואז עיניו של תומאס ננעצו בחור המנעול ושם לב שהאור מבחוץ נראה ופתאום לא נראה וחוזר חלילה. הוא הבין שיש שם מישהו, אולי מציץ דרכו? אז שמע את קולה של מישהי שללא ספק מתענגת.

תומאס חייך, ובתנועה אחת, הוא משך את אצבעותיו מהכוס של אגנס וצעד אל הדלת, פתח אותה בבת אחת וחשף את האחות אוונג'לין - כורעת, גלימתה מתרוממת סביב מותניה, אצבעותיה קבורות עד פרקי האצבעות בחריץ הספוג שלה. עיניה התרחבו באימה, אבל תומאס כבר הרים אותה בזרוע, גרר אותה לחדר בזמן שהיא מנסה לכסות את עצמה.

תומאס הביט באוונג'לין הצעירה, אולי בת 20-21. הוא כבר הבחין בה אבל איכשהו היא תמיד התחבאה מאחורי נזירות אחרות. הוא ידע שהיא טירונית ולכן ביישנותה מובנת וכן חוסר ביטחונה הקיצוני. הוא שם לב אליה אך עדיין לא דאג לקדם ״משהו״ איתה. כעת היא הביאה את עצמה לכומר הסוטה כמו קורבן מלאכי.

הוא דחף את אוונג'לין על ברכיה לצד אגנס, גלימתה קורעת את כתפה כשהוא משך אותה כלפי מטה כדי לחשוף את שדיה הרועדים. הוא המשיך וקרע מעליה את כל בגדיה. "תראי אותך," הוא גיחך, אצבעותיו מסתבכות בתלתליה כדי לאלץ את פניה לעבר הכוס הנוטף של אגנס. "מרגלת כמו איזו זונה מסמטה אחורית. איזה אוסף של מציצנים סוטים יש לנו במנזר "הקדוש" הזה. הכל אשמתך, אגנס!!! את הסמכות העליונה ואת מרשה לזה לקרות. לא רק זה, אלא שאת בעצם מקדמת את כל הטומאה הזאת!״. והמשיך: ״אוונג'לין, את נהנית לראות אותי מתעלל באם המנזר שלך?" אוונג'לין ייבבה, שפתיה פשוקות - עד שתומאס טרק את פיה בקפלי אגנס, אפה קבור בסבך השיערות של הכוס של האם קדושה. "לקקי. נקי את הטינופת שהמציצנות שלך גרמה."

אגנס גנחה כשהלשון של אוונג'לין מתחילה ללקק בצורה מגושמת את שפתיה התחתונות הנפוחות. תומס הקיף אותן, לוחץ את פניה עמוק יותר לתוך הכוס של אגנס. "תבלעי כל טיפה," הוא נהם, צופה בנוזל החלקלק נמרח על סנטרה של אוונג'לין. "וכשתסיימי, תודי לה על הזכות ללקק אותה!״.

השרשרת סביב גרונה של אגנס התכווצה כשתומס משך אותה כלפי מעלה, מאלץ אותה לעמוד על קצות אצבעותיה. "עכשיו," הוא הורה לאוונג'לין, "קומי ותראי לנו מה עשית מחוץ לדלת." הטירונית הצעירה רעדה, ירכיה נוצצות, אבל תומס תפס את ידה ודחף אותה אל בין רגליה. "שפשפי לעצמך. לאט. תני לאם המנזר שלך לראות כמה את רטובה, ואיזו חרפה זה בשבילה בתור אם המנזר שלך."

אצבעותיה של אוונג'לין החליקו לתוכה בצעקה חנוקה, ירכיה מתנועעות קדימה כשאגנס צפתה, נשימתה שלה מאיצה את קצבה. תומס פתח את חנות מכנסיו, איבר מינו קופץ חופשי - עבה, ורידי, דולף נוזל לרצפה. הוא ניגב אותו על סנטרה של אוונג'לין, ואז טפח איתו בפניה של אגנס. "פתחי," הוא ציווה, ואגנס צייתה, לשונה נמתחת החוצה כדי ללטף את הנוזל המר שניגר מחריץ הזין שלו.

איבר מינו של תומאס החליק בין שפתיה של אגנס עמוק בגרונה ללא אזהרה. אגנס הרגישה שחסרה לה אוויר. דמעות צרבו את עיניה כשהוא אחז בשערה, דוחף את אפה לתוך שיער הערווה שלו בעוד אוונג'לין צופה, אצבעותיה עדיין פועלות בטירוף בין ירכיה. "תמצצי את זה כאילו את מתכוונת לזה, נזירה זנזונת" נהם תומאס, ירכיו מתנופפות קדימה כדי לזיין את פיה של אגנס בתנועות קצרות ואכזריות. הזין גרם לנשימתה להפסיק לסרוגין ולגרונה לייצר רוק סמיך ושופע. ריר טפטף במורד סנטרה, מתערבב עם הרוק שאוונג'לין השאירה שם קודם לכן, ריח הסקס והזיעה סמיך באוויר.

הוא משך החוצה בפתאומיות, משאיר את אגנס מתנשמת, ופנה לאוונג'לין, מושך אותה בשיער כדי לגרום לה להתרומם. "תורך," הוא נהם, דוחף את הנזירה הצעירה על ברכיה לצד אגנס. "תראי לאם המנזר שלך איך זנזונת אמיתית מוצצת זין." אוונג'לין ייבבה אבל פתחה את פיה בצייתנות, לשונה מזנקת החוצה כדי ללקק את קצהו החלקלק של הכלי של תומאס לפני שהוא דחף אותו בכוח לתוך גרונה. אגנס צפתה, הכוס  שלה מתכווץ מתשוקה למראה - שפתיה של אוונג'לין נמתחות לרווחה בגלל הזין העבה כל כך, מתאמצת ליצור מקום בחלל הפה כדי לקבל אותו, דמעותיה זורמות על פניה, איבר מינו קוטע את נשימתה לסרוגין, שוב ושוב.

תומאס משך החוצה את הזין שלו באותה פתאומיות, משאיר את אוונג'לין משתעלת, ותפס את פרקי ידיה הכבולים של אגנס, משך אותה אל ספסל העץ כשפניה כלפי מטה. העץ המחוספס גירד את פטמותיה כשהוא פיסק את רגליה לרווחה, אצבעותיו חודרות בלחיי ישבנה וחושפות את חור התחת שלה, ומתחתיו את שפתי הכוס הנפוחות שלה. "רצית עוד, אחות אגנס?" הוא לעג, ירק ישירות על החור לפני ששפשף את איבר מינו נגדו. "הנה הכפרה שלך." הוא חדר בבת אחת לתוכה, דוחף ברוח את ירכיה קדימה, שדיה משחככים כנגד הספסל. אגנס צרחה, גבה מתקמר, אבל תומאס רק צחק, אוחז בירכיה כדי למשוך אותה כלפיו עם כל דחיפה לתוך החור הצר שלה.

אוונג'לין, עדיין על ברכיה, זחלה קדימה, ידיה רועדות כשהושיטה יד לשדיה הקופצים של אגנס. "געי בה," ציווה תומאס, קולו מחוספס ממאמץ. "תצבטי את פטמותיה, תגרמי לה לצרוח חזק יותר." אוונג'לין צייתה, אצבעותיה סובבו בכוח את פסגותיה הנוקשות של אגנס עד שהנזירה המבוגרת ייללה, החור האחורי שלה מתכווץ יחד עם התכווצויות של הכוס המוצץ נוזלים שלה. הוא נאנח כשהרגיש את התכווצויות שרירי חור הכוס שלה, מהכפיל את קצב הזיון, ביציו השעירות והכבדות טופחות על הגוף של אגנס עם כל נקישה של מותניו.

אחיזתו של תומאס בירכיה של אגנס התהדקה, אצבעותיו הותירו חבורות כשהוא מזיין אותה חזק יותר, טפיחות הגופים הרטובים מהדהדים בקירות החדר. ידיה של אוונג'לין רעדו כשהיא לשה את שדיה של אגנס, ציפורניה ננעצות בבשר הרך עד שגניחותיה של אם המנזר הפכו לתחנוני בכי. "כן-כן, ככה," התנשפה אגנס, קולה נשבר כשהזין של תומאס נדחק עוד יותר עמוק לתוכה, יותר ערבוביה של עונג וכאב.. אוונג'לין ייבבה, ירכיה חלקלקות ובורקות מהנוזלים שלה, יד החת בין והשניה עדיין מועכת את הציצים של אגנס.

בנהמה, תומאס יצא ממנה וסובבה אותה כל שתשכב עכשיו על הגב. אז משך את אוונג'לין בשערה, מכריח אותה לרכוב על השדיים הגדולים של אגנס, הכוס שלה מרחף סנטימטרים מעל פניה של הנזירה המבוגרת. "רכבי על הפה שלה," הוא ציווה, התאווה החייתית ניכרת בקולו. "תני לה לטעום את טעמה של הנזירה הטירונית החרמנית והמלוכלכת שלה." אוונג'לין היססה רק לשנייה לפני שהנמיכה את עצמה על פיה של אגנס, ירכיה רועדות כשלשון אגנס הצליפה מיד בקפליה הנוטפים, מתרכזים בסוף בדגדגן המגורה והנפוח של הנזירה הצעירה. אגנס נאנחה תוך ששולחת צמרמורות של עונג במעלה עמוד השדרה של אוונג'לין, וירכיה של הצעירה מתנועעות אינסטינקטיבית כשהיא מתחככת חזק יותר ויותר נגד פניה של אגנס. אוונג׳לין התחילה לאהוב את זה יותר ויותר... אגנס הענישה את אוונג'לין קשות בעבר, ועכשיו היא חשה את ההנאה המתוקה של הנקמה. היא השעינה את כל משקלה על פניה של אם המנזר, מורח אותם במיצי הכוס השופעים שלה, ואז החלה לנוע קדימה ואחורה בחוזקה, כאילו משפשפת את פניה בספוג גס. זה מה שהכומר רצה לראות. כל כך מגרה, כל כך מלוכלך...

תומס לא הרפה, הוא חזר לזיין את אגנס בקצב הולך וגובר. החדר הסריח מחרמנות ומסקס. אצבעותיה של אוונג'לין אחזו בשערה של אגנס, מושכות אותה קרוב יותר לכוס הבוער שלה, עד שגמרה בתוך הפה של האם הקדושה בצעקה חדה, נוזליה נשפכים לתוך הפה ונמרחים על פניה של אגנס. היא נשפכה הצידה ושכבה לצדה של אם המנזר. בינתיים תומס נהם, דחיפותיו לחזקות יותר ויותר, מרגיש שהוא התקרב לגאולה המינית שלו.

הוא נסוג בפתאומיות, משאיר את אגנס מתנשפת, כשהיא על סף גמירה, וגרר את אוונג'לין אליו. "על הברכיים!״ הורה, דוחף אותה לפניו. אוונג'לין צייתה, פיה כבר פתוח, לשונה נמתחת החוצה כמו זונה נואשת. תומס אחז באיבר מינו העומד כמו תורן, עשה תנועות אוננות גסות מול עיניה, ואז כיוון אותו אל פניה. "תפתחי יותר," הוא נהם, וכשהיא עשתה זאת, הוא דחף את איבר מינו על שפתיה. פתאום ראה שאגנס מאוננת בפרעות וציווה: ״לעצור! מי נתן לך רשות לגעת בעצמך, נזירה מלוכלכת??". אגנס עצרה, מיוסרת כשהיא על סף גמירה אדירה. ואז כשהרגיש שהוא גומר, פקד לאוונג׳לין: ״תבלעי!!". הוא התחיל לגמור במתכי שפיך. פיה וגרונה של אוונג'לין התמלאו הנוזל הסמיך והדביק אשר בלעה. הוא משך החוצה וההתזות האחרונות של הכומר נחתו על פני לשונה, לחייה, ריסיה ושוערה. היא הניחה לו להשתמש בפניה ובפיה כמזבח האישי שלו, צובע אותה בפסים לבנים.

האם לא יכלה לעצור את עצמה. היא לקחה נר עבה שהיה לצידה ובשאגה גדלה תקעה אותו בתוך הכוס שלה ואוננה עד שגמרה, מתיזה השפרצות נוזל ומרטיב איתן את הכומר תומס ואת הנזירה אוונג׳לין, השכובים לצדה.

האוויר ביער כבר לא היה חמים אלא כבד. כאילו העצים עצמם עצרו את נשימתם.

תרזה עדיין עמדה מולו, קשורה אל הגזע, לחייה סמוקות, עיניה חצי עצומות. האב תומס התבונן בה בשקט מתוח — לא כמי שסיים, אלא כמי שרק התחיל.

“את מבינה,” אמר בקול נמוך, “שכאב איננו מטרה. הוא כלי. ואם את מבקשת גאולה — את תצטרכי להסכים להיות חומר ביד היוצר.”

היא הנהנה. לא מתוך כפייה. מתוך כמיהה.

הוא הקיף אותה באיטיות, נותן לה להרגיש את נוכחותו מאחוריה, את צילו נופל על עורפה.
“גאולה,” המשיך, “דורשת ויתור מוחלט. לא רק על הגוף. על האגו. על הכבוד. על כל מה שגורם לך לחשוב שאת משהו.”

הוא התיר את קשרי ידיה, אך לא שחרר אותה.
“על הברכיים,” אמר לבסוף.

היא ירדה מיד, כמעט בתנועה אינסטינקטיבית.
הוא בחן אותה מלמעלה — דמות לבנה על אדמת יער כהה.

“מי את?” שאל.

“אני כלי,” לחשה.

“לא.”

הוא אחז בסנטרה והרים את פניה.
“את רוצה להיות כלי. את רוצה שמישהו ימחק אותך כדי שלא תצטרכי להתמודד עם עצמך.”

המילים פגעו בה עמוק יותר מכל מגע. והוא ראה זאת.

האב תומס ציווה: ״תתפשטי ותשכבי על האדמה עם הפנים כלפי מטה!״. הוא הסמיקה כל כך מהמחשבה שהוא יראה אותה לא עירומה חלקית אלא את כל כולה, נשמה לרווחה כשחשבה שהוא לא יוכל להבחין בסומק בגלל מעט האור שנשאר. הוא ניגש אליה ונעמד בין שוקיה. הוא פישק אותן ברגליו יותר ויותר, מתקדם וממשיך לפשק, הפעם את הירכיים שלה. הוא הבחין בתחת המושלם שלה, החריץ באמצע ומה שהיה ניתן לראות מהכוס שלה. הוא חלץ את הסנדל שלו ודחף את רגלו אל בין ירכיה, עד שהאצבעות הרגישו את השיערות הרטובות של הכוס שלה. הוא המשיך לדחוף עד שהרגיש שהבוהן שלו פותח לו דרך אל בין שפתי הכוס החלקלקים שלה. תוך כדי שהוא מתחיל לנענע את הבוהן במקום כה רגיש שלה, שאל: ״מי את?״ ״אני כלום, האב תומס!״. הוא אמר: ״כעת את הנזירה הזנזונת תרזה, תגידי את זה!״. היא חזרה:
אני הנזירה הזנזונת תרזה...״ והוסיפה בספנטניות: ״ואתה... אתה מטריף אותי, האב תומס, מה אתה עושה לי!!!!״ ותוך כדי זה סגרה את הירכיים כאילו כדי ללכוד את הרגש שעינג אותה כל כך והתחילה לגמור בעוויתות קשות וקצביות. ״אאאאאאהההההה האב תומסססס, כןןןןן, תעשה לי ככה עם הרגל, אני נטרפתתתתת!!!!״. ״איך את מדברת, תרזה, לא מתביישת אפילו במעט???״ צעק לה תוך כדי שמגביר את קצב תנועת הבוהן שלו שהיה כבר ממש בתוך הכוס בוער שלה. ״אני אלמד אותך״ צעק, תפס את החגורה והתחיל להצליף על הישבנים תוך שממשיך לנענע את הבוהן שלו. היא התפתלה מתוך עונג וכאב בו זמנית. האחות תרזה גמרה בזעקה כמו שמעולם לא קרה לה, תומס הרגיש גלים של נוזלים חמים וחלקלקים נשפכים על הרגל הערומה שלו.

״מה את עושה???״ צעק תוך כדי שמרחיק את הרגל. ״מה עשית לי נזירה???״. הוא התיישב על האדמה ונשען על העץ ואמר לה: ״תנקי את הרגל שלי, ובהזדמנות את השניה, עם הלשון שלך!״. הנזירה זחלה עד אליו והתחילה ללקק את רגליו של הכומר ולמצוץ את אצבעות רגליו. ״כן, את טובה!״ הוסיף.הוא שינה את הטון שלו — פחות כעס, יותר טקס.

“תחזרי אחרי,” הורה.
“הכאב הוא מתנה.”
“ההשפלה היא דרך.”
“הרצון שלי הוא המראה שלך.”

היא חזרה על המילים בקול רועד.

אבל עמוק בתוכו ידע — זה כבר לא היה טיהור שלה.
זה היה על הרחבת גבולות השליטה שלו.

תוך כדי זה, הוציא את הזין הזקור מתוך המכנסיים שלו ואמר לה: ״עכשיו תזחלי אלי בין רגליי״. היא ראתה את האיבר הגדול והשמן שלו ואמרה, מלאת פחד: ״האב תומס, לא זה בבקשה!״ אבל המשיכה להתקדם. האב החליט ש״מספיק עם המשחקים״, אחז אותה בשיער שיצא מתוך כיסוי הראש שלה ומשך אותה כלפי הזין המקפץ שלו מרוב שהוא מגורה. ציווה: ״פתחי את הפה, נזירה מלוכלכת!!!״. היא התחילה להתחנן: ״האב תומס, בבק... גלב גלב גלב גלב...״ האב דחף את הראש שלה כלפי הזין תוך כדי הוא משתחל עמוק לתוך הפה שלה ועד לגרון. הוא החזיק את הראש שלה צמוד לבטן התחתונה שלו במשך שניות רבות עד ששחרר אותה והיא נשמה עמוקות והתחילה להשתעל. האב תפס אותה שוב בשיער והתחיל למעשה להשתמש בפה ובראש שלה כדי לאונן איתם. זה היה כל כך משפיל כי זה לא היה אפילו זיון, זה היה שימוש בפה והגרון שלה ככלי לאוננות. זה מה שהיא – כלי לשימוש האב. כך זה המשיך עד שהוא גמר בזעקה עמוקה תוך שמחזיק את הראש שלה צמוד אליו, גומר ישירות בגרון שלה והיא עושה מאמצים לבלוע את כל הנוזלים הדביקים והסמיכים האלה.

פתאום תומס שמע רעש מתוך סבך השיחים. תוך כדי זה צללית ברחה מהמקום. לא ברור מי היה שם, מי הסתתר. לא ברור כמה ראה. אבל בטוח הייתה תנועה בין השיחים.

הוא חייך לעצמו ופנה חזרה אל תרזה: “זה היה השלב הראשון,” אמר לה לבסוף בקול יציב. “אבל טיהור אמיתי לא מסתיים במעשה. הוא מתחיל בו.”

לאחר מכן קם והתרחק ממנה צעד אחד.

“את תחזרי עכשיו למנזר,” פקד, תוך שהזין שלו הולך ומתכווץ ומטפטף את שארית הזרע שלו. “ותתפללי כל הלילה, כמו שאת עכשיו, בלי להתרחץ. בלי שינה. בלי אוכל. בלי מים. תבקשי בתוכך סליחה ומחילה.”

היא קמה לאט. רעד עובר בגופה. גם מכאב. גם מהבנה. ״כן, האב תומס.” היא פסעה במהירות בשביל חזרה.

תומס נשאר לבדו. ואז, לאט מאוד, הסתובב לעבר המקום שממנו שמע את הרעש. הוא ידע בוודאות שמישהו צפה.

“מי שלא תהיי” לחש לעצמו, “אני אמצא אותך.”

המחשבה על תחקיר. על חקירה כואבת. על חשיפה משפילה... חיוך קטן עלה בזווית פיו.

הוא חזר למנזר בצעדים איטיים יותר. שקועים. בחדרו הסיר את בגדיו ונכנס למקלחת. המים החמים שטפו מעליו זיעה, אדמה — ואולי גם חלקיקי אשמה שלא רצה להכיר בהם.

במראה ראה לרגע את עיניו: לא של כומר. לא של קדוש. אלא של סוטה שנהנה יותר מדי.

הוא כיבה את האור, נשכב במיטתו, התחיל להרדם תוך שמנסה לנחש מי הייתה יכולה להיות הדמות שצפתה בהו... מפתאום, מתוך חצי השינה בה היה שרוי, קם מבוהל. אם המנזר מחכה לי בחדר העונשים, כמעט שכחתי!!!

לאחר הפסקה קצרה בכתיבה...

מתוך הפרק:

“את רוצה להיות כלי. את רוצה שמישהו ימחק אותך כדי שלא תצטרכי להתמודד עם עצמך.”

המילים פגעו בה עמוק יותר מכל מגע. והוא ראה זאת.

האב תומס ציווה: ״תתפשטי ותשכבי על האדמה עם הפנים כלפי מטה!״... הוא ניגש אליה ונעמד בין שוקיה. הוא פישק אותן ברגליו יותר ויותר, מתקדם וממשיך לפשק, הפעם את הירכיים שלה. הוא הבחין בתחת המושלם שלה, החריץ באמצע ומה שהיה ניתן לראות מהכוס שלה. הוא חלץ את הסנדל שלו ודחף את רגלו אל בין ירכיה, עד שהאצבעות הרגישו את השיערות הרטובות של הכוס שלה...

האב ניגש אל מאחורי העץ וכרך את זרועותיו סביב העץ וסביבה, מגיע עם הידיים לשדיים שלה וחופן אותם, משחק איתם, מרגיש את משקלם הכבד. ״הציצים שלך נוטלים חלק בגרימת ריגושי החרמנות שלך, האחות תרזה, ואין ברירה אלא להעניש אותם!״. ״כן, האב תומס״ אמרה, אחוזת אימה. היא ראתה את האב תומס מתרחק כאילו מחפש משהו, עד שחזר עם צרור ענפי עץ דקים עד בינוניים באורך של כמטר, כשהוא מחזיק אותם בקצה אחד. ״מוכנה לעונש, האחות תרזה?״. ״כ-כ-כן... האב תומס!״ השיבה תוך שמתחילה ליבב בשקט. הוא ניגש אליה, אחז בחלק הגלימה העליון ששוב נפל על הציצים שלה, משך כלפי מעלה ואמר לה: ״תפתחי את הפה, כלבה!״. היא פתחה והוא דחף לה את קצה הגלימה ואמר: ״עכשיו תחזיקי את הקצה עם השיניים כדי שהעטינים שלך יישארו חשופים!״. היא עשתה כך ואז הוא הרים את היד כדי לתת את ההצלפה הראשונה והיא צעקה: ״לאאאא בבקשה!!!״. הגלימה נפלה לה מהפה ושוב כיסה את השדיים שלה. ״חוצפנית מטונפת!!!״ זעק האב וסתר לה שוב בפנים בחוזקה. ״סליחה, סליחה בבקשה!!! לא יקרה שוב!!!״. ״אוי לך!״ הוסיף. שוב דחף שוב את הבד לתוך הפה שלה והיא החזיקה. הוא שוב הרים את היד והפעם צרור הענפים נפל הישר על הציצים והפטמות שלה. ״אאאאאאאאאיייייייי!!!!״ זעקה תרזה, מתפתלת מכאבים. הגלימה נופלת, עוד סתירה. בפעם השלישית זה כבר לא קרה. ״נננננגגגגגגגג!!!״ נשמע עם כל צליפה נוספת, עד 10 כאלה.

האב תומס עצר. הוא ניגש לתרזה המתייפחת, ראה במעט האור שעדיין היה, את הציצים המיוסרים שלה עם סימנים טריים של ההצלפה. ״החזקת מעמד יפה, תרזה, זמן להרגיע את הכאב. חשבי על החטאים שלך בזמן שאני מטפל בך. ״מה הכוונה מטפל...?״ שאלה אותו.

האב תומס משך את החלק העליון של הגלימה שלה כמה שיכל, בקושי כי ידיה של תרזה היו קשורות מאחור. הגלימה כיסתה את הפנים שלה וגילתה את הציצים ואת בתי השחי שלה, שעירים כמו אצל כל הנזירות היות ובמנזר לא נוהגים לגלח אף חלק של הגוף. אז הוא התחיל ללקק את בשרה תוך שמוציא את האיבר הזקור שלו, מרגיש כאילו עומד להתפוצץ, ותוך כדי שמלקק לה את הפצעים, את הזיעה מכסה את גופה, את שיער בתי השחי שלה, מגיע לפטמות ומוצץ אותן בחוזקה אחת-אחת, והתחיל לאונן. הוא מתאמץ להנות מכל לגימה בלי לגמור. אז שחרר את הגלימה, מגלה את הפנים שלה ומתחיל ללקק אותה, מכוסות דמעות, זיעה וריר, עובר על כל פיסת עור, לתוך האזניים, לתוך הנחיריים, בטרוף חושים... הוא יכבוש כל חור שלה, כולל את הקטנים שביניהם, לא לדבר על הגדולים. הנזירה רעדה בכל הגוף, אינה מאמינה שכל זה קורה לך, שהפנטזיות שליוו אותה מאז ומתמיד פתאום מתגשמות בצורה כל כך בוטה וממשית. העונש רק התחיל.

האב תומס הפסיק לאונן, הכניס את האיבר לתוך המכנסיים, ואמר לה: ״אנו עוברים לשלב השני של העונש, האחות תרזה. תקרבי את הרגליים אחת לשניה!״ הורה. היא עשתה את זה, הוא משך את החצאית הארוכה שלה כלפי מעלה ובבת אחת דחף את היד שלו לתוך התחתונים שלה, מוצא שם מעיין שופע של נוזלים חלקלקים, סמיכים, חמים ודביקים מרטיבים לחלוטין את התחתונים שלה. היא סגרה אינסטינקטיבית את ירכיה אבל לא לפני שהוא הספיק להכיס את האצבע האמצעית שלו עמוק לתוך הכוס שלה. הוא הרגיש בשביעות רצון סבך שיערות אבות מתחכך נגד כף ידו, ספוג לחלוטין מיצי כוס. ״מה שחששתי...״ אמר בקול מעיים, תוך כדי שמסתכל לתרזה הישר לעיניים. ״מוצפת נוזלים כמובן, מה עוד היה אפשר לצפות ממך?? מטונפת בגוף ובנפש...״. הוא הוציא את היד הרטובה והעביר אותה על פניה של האחות, הנוזלים נמרחים עליהן, ואח״כ מנגב את היד עם השיער שלה. עוד סתירה מצלצלת, ותרזה מתחילה לבכות שוב, מנסה לעצור את הבכי אבל מתקשה בזה. הוא ניגש מאחוריה, שיחרר את ידיה ואמר: ״תסתובבי, ידיים קדימה בשני צדי העץ!״. היא הגישה את הידיים והוא משך כך שהשדיים שלה השתפשפו נגד הקליפה הקשה של העץ. ״איייי כואב, האב!״. ״את לא יודעת מה זה כאב״, ענה, תוך שקושר לה את הידיים סביב העץ.

הוא ניגש מאחוריה ומשך את החצאית שלה כלפי מעלה ואח״כ את התחתונים כלפי מטה, אומר לה להרים את הרגליים לסרוגין כדי להחריק את פריט הלבוש הזה. תרזה התחננה: ״אהב תומס, אני מתה מבושה, לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאתה רואה אותי ערומה!״. הוא לא הקשיב, היה יותר מדי מרוכז בעכוז הגדול והעגול שלה. הוא בלע רוק ושאל: ״מוכנה, האחות תרזה, להמשך בתהליך הטיהור?״

פרקי ״וידוי ביער״ מוקדשים ל- נ.

האב תומס יצא ממשרדה של אם המנזר בצעדים חפוזים. הדלת נסגרה מאחוריו, אך בליבו סערה שלא ידע להגדירה. היה בו ריגוש צורב, מבוכה ותחושת שליטה מטשטשת גבולות. דמותה הכנועה והמושפלת של אם המנזר עדיין עמדה מול עיניו, והוא כבר החל לתכנן את הלילה וחיוך מרושע הצטייר על שפתיו. לא היה זה רק עונש אלא ממש טקס גאולה פרטי, תערובת של תשוקה, כוח ושליטה.

הוא הגיע לחדר ושכב על מיטתו לשינת צהרים, עצם את עיניו ודמיונו החל לגלוש למחוזות אפלים. מחשבותיו רקמו צורות: חדר עונשים חשוך, נרות דולקים על הקירות. האם תעמוד מולו קשורה, עיניה מכוסות, הפחד הוא תנאי לגאולה. הוא מדמיין את קול ההצלפה החותך את הדממה ואת בשרה, את רטט גופה ואת תחינתה למחילה. הוא נרדם לבסוף, גופו מתוח, ראשו מלא תמונות של סמלים, חבלים, מילים שהופכות לכלים של שליטה.

כשפקח את עיניו, האור כבר נטה מערבה. הוא החליט לצאת אל היער, המקום היחיד שבו יכול היה לנשום ולהרגע. היה חם מדי לעונה, והאוויר רווי לחות וריח אדמה. ציפורים צרחו בין העצים, כאילו גם הן ביקשו מחילה.

בפיתול השביל ראה דמות נזירה מתקרבת אליו. היה זה נדיר לפגוש אחת מהן לבדה מחוץ לשטח המנזר בשעה זו. כשניגשה אליו, הבחין שזו האחות תרזה, אותה נזירה בוגרת, אולי בסוף שנות ה- 30 שלה, שתמיד נראתה כה מאופקת. מקרוב הבחין ביופיה השקט: עורה הלבן כמעט נצץ באור, שפתיה מלאות – חשב, מעוצבות בשלמות למציצת איבר מין זקור ומגורה - עיניה חומות, ושערה, שהתחבא תחת המטפחת, השתקף בגוון נחושת כהה. מדהימה, הבחין שהיא משדרת משהו כל כך חושני שמסתתר מאחורי אותו איפוק טיפוסי שלה.

האב תומס בירך אותה. ״מה את עושה כאן בתי?״. "‏אבי," אמרה בקול רך אך בטוח, "אני חוזרת מרגעים של התבודדות ביער, אני אוהבת את הפינה הזאת כדי לחשוב על השליחות שלי עלי אדמות וכדי להתמודד עם הקריאות שבאות מבפנים, קריאות הבשר...״ נעצרה לרגע, והוסיפה: ״...האב תומס, ברשותך, רציתי לבקש ממך... אם תוכל לקבל אותי לוידוי מחר בבוקר. אני זקוקה לשפוך את ליבי בפניך על כל מה שהרהרתי בו היום ביער. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת זאת עוד יום אחד."

הוא הביט בה לרגע, ולפתע שמע את עצמו אומר: "למה מחר, בתי? אני הולך עתה לטיול קצר, דווקא ליער, אכן מקום טוב להתבוננות. תוכלי להתוודות בפניי עכשיו, אם תרצי, ביער, במקום שהלב שומע טוב יותר מהמילים."

היא הסמיקה. "ביער? עכשיו?" "כן," השיב בשקט, לא מאמין שהזמין אותה להתלוות אליו ליער המבודד. "אין רגע שאינו מתאים לווידוי אמיתי."

השניים הלכו זה לצד זו בשביל. מדי פעם זרוע נגע בזרוע ושניהם הרגישו כאילו זרם חשמלי מכה בהם. העלים חרקו תחת נעליהם, והחום הדביק את הבד לגופם. הוא הרגיש את קרבתה, את הנשימה הרכה שלה לצידו, ונשם את ניחוח הזיעה הקלה על צווארה. הוא בלע רוק.

תוך כדי הליכה הוא אמר לה: ״אני מקשיב בתי״. היא פתחה בקול חנוק:‏ ״סלח לי אבי כי חטאתי... מעולם לא סיפרתי זאת לאיש. אני... אני נמשכת אל כאב, אבי. אני נמשכת אל תחושת ההשפלה, אל הציווי, אל הכוחניות, אל חוסר האונים, אל הניצול. איני יודעת מדוע. זה גורם לי להרגיש חיה. לפעמים די במילה קשה, בפקודה אחת. והכל מתערבב... אני שומעת במנזר את האם מצווה עלי ״על הברכיים״, לתפילה הכוונה כמובן, אבל אני מיד חושבת על... משהו אחר, מדמיין גבר מגושם וגס, עירום מולי עם... איבר ענק, שמן, זקוף מול עיניי, איבר שמתנועע מצד אל צד בכבדות... ואני נרטבת... שם למטה... אתה מבין...  אני..." היא עצרה, מחפשת אוויר. ״ולא רק זה, הדמיון המטורף שלי, אבי, אני בכלל חוטאת במחשבותיי וגם בחלומותיי, מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, עם רגליים מפוסקות והאצבעות שלי תקועות בפנים, שוחות ברטיבות, תוך שמדמיינת אותו איש מפלצת דוחף שם את אצבעותיו ומביא אותי לטירוף חושים!״... בשלב זה התחילה תרזה להתייפח. ״מה עשיתי שאני ראויה לעונש כזה של תשוקה שאינה נגמרת??״.

הוא עצר. עיניו ננעצו בה, חודרות. היה בה שילוב מבלבל של טוהר והודאה, של חטא ותמימות.

"‏ומה את מבקשת?" שאל, קולו נמוך. הם עמדו שם. הוא שוב הרגיש את היצר והרחמים מתערבבים בו, כמו שהיה עם נזירות אחרות במצב דומה, את כוחו גואה ואת המוסר שלו מתפורר. היה לו ברור שזהו רגע שיש לנצל, לא לתת לרגשות אשם ומוסרנות להעיב על התשוקה היוקדת.

היא עמדה כאילו אילמת, בלתי מסוגלת להגות מילה. ״שאלתי אותך משהו!״ זעף האב, יודע שאף אחד אינו יכול לשמוע אותם ביער. הוא החטיף לתרזה סטירה מצלצלת שהפתיעה וכמעט הפילה אותה. ״דברי כבר, נזירה-זונה שכמותך!!״. תרזה התיישרה, דמעות זלגו מעיניה ועם שפתיים ורעדות אמרה: ״אני רוצה להיגאל מכל זה!! שאמצא דרך לטהר את עצמי, גם אם זה יכאב... במיוחד שזה יכאב... הרבה״ השיבה האחות תרזה בקול רועד מתשוקה ומאימה. ״ככה??״ צעק האב והרים את החלק העליון של גלימתה עד ששדיה הגדולים והפטמות הגדולות והזקורות שלה נחשפו. הוא תפס אותן בין אצבעותיו וצבט ככל שיכול וטלטל את השדיים שלה בתוך כך. ״שיכאב ככה??״ האחות תרזה צרחה מכאב ולולא המרחק מהמנזר כולם היו יכולים לשמוע אותה. ״אאאאאיייי כןןןן האב תומס הקדוש, כןןןן ככה!!!! כמה זה כואב, אאאההההה!!!!״ המשיכה לצרוח.

״למה הפטמות שלך זקורות ככה? את נהנית מהעונש?? כמה סוטה את יכולה להיות האחות תרזה??״ זעק. ״כן האב תומס, אני יודעת״  אמרה תוך כדי בכי, אני יודעת שאני, האחות תרזה שהיא דוגמה למופת בחוץ, היא זונה עלובה בפנים, נתונה לגחמות הייצרים שלה, כןןן!!״.

האב תומס ציווה: תעמדי עם הגב אל העץ העבה הזה! הידיים אחורה!״. כשהיא נצמדה לעץ, האב שיחרר את החבל ששימש לה כחגורה, ניגש לחלק האחורי של העץ וקשר לה את הידיים מאחורי העץ כך שהיא לא יכולה לברוח ועמדה שם חצי ערומה חסרת אונים לחלוטין. לא היה שום סיכוי שמישהו יגיע לשם בין הערביים.

...

מתוך הפרק...

"‏ומה את מבקשת?" שאל האב תומס, קולו נמוך והסמכותי.
"‏שיגאלו אותי מהחטא הנורא הזה שאני נושאת כל כך הרבה זמן. שאמצא דרך לטהר את עצמי, גם אם זה יכאב... במיוחד שזה יכאב... הרבה״ השיבה האחות תרזה, תוך שנשענת עם הגב על עץ כשמרגישה שהברכיים רועדות מפחד ומחרמנות, זיעה מכסה את פניה״...

האב תומס חזר מן הכנסייה בצעדים כבדים, ראשו מלא בהרהורים. בדרכו אל חדרו חלף על פני משרד אם המנזר. דרך פתח החלון הבחין במראה יוצא דופן: אם המנזר ישבה מאחורי שולחנה, זקופה ונוקשה, והאחות אגנס עמדה מולה, ראשה כפוף, כתפיה רועדות. תמונה זו נדחקה ללבו כקוץ — האם היא נוזפת בה על חטא כלשהו? או שמא מתחקה אחר דברי הווידוי שהעזה אגנס לחשוף בפניו? ויותר חמור, על מה שקרה בתא הווידויים?

הוא המשיך הלאה, עלה לחדרו ושכב על מיטתו, אבל מנוח לא מצא. מחשבותיו התרוצצו. אם המנזר חצתה קו מסוכן – כך חשד – בין סמכותה ובין סודות הווידוי המקודשים. זעם עלה בו, אך גם סערה גופנית, כזו שלא ידע להפריד ממנה. לבסוף לא יכל עוד. הוא קם ממיטתו ופסע חזרה במסדרון הארוך, כאדם המובל על ידי דחף שאין לעצור.

בהתקרבו שוב אל המשרד ראה דרך הזגוגית: אגנס עדיין ניצבה שם, עתה פניה חבויות בכפות ידיה, גופה רועד מבכי. בלי היסוס דחף את הדלת פנימה. הנזירה הצעירה נרתעה לאחור, ואם המנזר קפאה במקומה, עיניה נפערות בהפתעה.

"‏החוצה!" פקד האב תומס בקול רועם אל אגנס. היא לא העזה להביט בו; היא יצאה במהירות בבהלה, מתייפחת.

הוא סגר אחריה את הדלת ופנה אל אם המנזר במבט יוקד. "כשהאב תומס נכנס לחדר — קמים על הרגליים! מה זה שאת עוד יושבת כאן כאילו היית שק זבל כבד?״

היא ניסתה לקום, אך תנועותיה היו מסורבלות. הוא הבחין בכך שידה הסתתרה מתחת לגלימתה, ותנועתה הסגירה מבוכה. לבו גאה בחשד שמא היא נגעה בכוס שלה בזמן ששוחחה עם אגנס, אך פניו נותרו קפואות. כשעמדה סוף סוף, ניכר שהגלימה הייתה מופשלת מעלה בזמן שישבה.

"בואי הנה, תעמדי כאן," ציווה.
"כן, אב תומס," לחשה, אך הססה. הוא אחז בזרועה והציב אותה במקום שבו עמדה קודם אגנס.

כשפנה אל מושבה הבחין כי רפידת הכיסא מבריקה מלחות אבל הוא התיישב עליו כאילו לו שם לב לכך, ומיד התרומם כאילו חש בישבנו את הרטיבות הזאת, והתרעם בקול: "מה זה? הכיסא שלך רטוב כולו!! מה זה אמור להביע??״

היא לא יכלה להסתתר עוד מאחורי התחפושת של אם המנזר החסודה שרוצה רק לטובתה של בנותיה. ״האב תומס, תיחקרתי את אגנס על... על ההתוודות שלה בפני האב וזה גירה אותי מאוד, לכן השלולית על המושב. אני כל כך מתביישת!!!״. ״איך העזת לתחקר את אחת הנזירות על הסטיות שלה? כלומר, על דברים שאמרה לאב תומס, הדברים הכי אינטימיים שלה?? בצדק את מתביישת, איזו התנהגות לא ראויה מצד אם מנזר! את כאילו מכובדת אבל בתוכך כולך בליל תשוקות אסורות שמכתיבות את חייך, מתעלמת מהעקרונות הכי מקודשים שלנו!״. הוא המתין רגע שבו היתה דממה, ואפשר היה לשמוע אותה מושכת באפה. ואז הוסיף: ״האם ישבת ישירות על המושב שלך במקום בלי שהגלימה תפריד בינך לבין המושב?״ והיא אמרה שכן. הוא שאל אותה: ״איפה התחתונים שלך?״, והיא אמרה תוך שמגמגמת ופניה מאדימות ששכחה לעשות ערב קודם כביסה ולכן לא לבשה תחתונים היום. האב קם וראה את התחתונים שלה מתחת לשולחן, מגולגלים, והיה לו ברור שהורידה אותם בזמן ששוחחה עם אגנס. האב שוב התפרץ וקרא לה שקרנית מקצועית. הוא שאל אותה: ״האם אוננת בזמן השיחה עם אגנס?״ והוא ענתה: ״כמובן שלא, האב תומס!״. אז הוא תפס לה את היד הימנית והביא אותה לאף שלו, מבחין שהיד רטובה לגמרי ודביקה. הוא הריח את היד שלה וחש ניחוח חזק של כוס נודף ממנה. ״אז מה זה הריח הזה, האם ביאטריז? או אולי אני צריך להגיד המופקרת ביאטריז???״ ״בואי נשווה עם ריח התחתונים״. הוא לקח אותם, הריח עמוק את התחתונים, והסתכל בעיניהם של ביאטריז,כאילו אומר ״אותו ריח!״. אז אסף עם אצבע נוזל שעל הכיסא, הריח ואח״כ ליקק את האצבע, עיווה את פניו כאילו מדגיש שזהו נוזל דוחה. לאמיתו של דבר היה זה ניחוח של סקס ממנו היה ניתן ממש להשתכר, אבל כמובן שלא התאים במעמד השפלה זה לציין זאת אלא ההיפך. ״בושה!״ אמר, רואה את פניה של אגנס מאדימות מבושה. ״כנראה שהאם ביאטריז לא אוהבת להתרחץ כל כך... מטונפת לא רק בפנים אלא גם בחוץ...״. בסוף פקד עליה: ״בואי הנה אלי ותפשילי את הגלימה!״. היא צייתה בידיים רועדות. הוא קירב את האף לכוס השעיר שלה עד שהשיערות דיגדגו לו באף, והבחין באותו ניחוח, כצפוי. ״לא ייאמן שסוטה כזאת מנהלת את החיים של חבורת נזירות תמימות״. ״שבי על השולחן שלך ופתחי את הירכיים!״ אמר. היא היססה ואז הוא עמד מולה ופתחה לה את הרגליים בכוח. היא ניסתה להתנגד אבל ללא הועיל. היא ראה שם את שפתי הערווה הבשרניות, את הדגדגן הנפוח ואת השיער, הכול רטוב מנוזלי הכוס, ואז הצמיד את הפה שלו אל הפות שלה וליקק בשקיקה, יוצר וואקום בפה ומוצץ לה את הדגדגן תוך שמעביר נגדו את הלשון שלו במהירות בתנועות חוזרות, והיא התחילה להתפתל ולצעוק, ״מה אתה עושה לי, האב תומס???״ ״איזה עונש שמימי אני מעניק לה״ חשב... כך זה המשיך עד שהיא התחילה לגמור בהשפרצות שנחתו על הפנים שלו. ״מלוכלכת מגעילה! איך את מעזה להתיז על פניי את הנוזלי החטא שלך?״ זעק.

בלי לנגב את הפנים, למעשה תוך שמלקק את שפתיו ולוגם כך את שארית נוזלי הכוס. ״את תבואי הלילה לחדר העונשים," אמר בקול יציב. "בשעה עשר. בדיוק כפי שאת עכשיו — בלי תחפושות, בלי שקרים, בלי מסכות, ובלי תחתונים.

אם המנזר השפילה עיניה, רעדה קלה עברה בה, אך היא השיבה בלחישה: "כן, האב תומס."

״אני רוצה שתגידי לי למה אני מזמן אותך לחדר העונשים״ אמר כשהוא עדיין עומד בין הרגליים שלה, ערומה מהמותניים למטה עם רגליים מפוסקות לגמרי בתנוחה גסה וזנותית. ״האב תומס, אתה מזמן אותי כדי שאכפר על חטאיי״. ״אלו חטאים, האם ביאטריז המסריחה?״ ״על... על שאוננתי בזמן שדיברתי עם אחת הנזירות שתחת חסותי״. ״מה עוד??״ המשיך האב.

האם הרגישה כל מילה שלו כמו חץ שנתקע בגוף שלה. ״מה... מה עוד??״ שאלה. האב שלח את ידו ותפס את הדגדגן שלה. ״מה עוד, האם ביאטריז??״ והתחיל לצבוט במקום הכי רגיש שלה בגוף, יותר ויותר חזק.

״לא יודעת, האב... איייייי.... זה כואב... חמלה בבקשה!״. הוא צבט יותר חזק ומשך את הדגדגן כלפי מעלה, ושוב שאל: ״מה עוד???״ היא נשברה ואמרה את המילים: ״כי הפרתי את העקרון הקדוש ביותר של הווידוי, הסודיות שבו... בבקשה תפסייייק!״. הוא הרפה. ״כן, האם ביאטריז, בדיוק זה!״.

״יהיה זה עונש חמור, ההזדמנות האחרונה שלך לתקן את דרכייך בטרם אדווח לרשויות שמעליי." ״לא, לא, בבקשה לא האב תומס, רחמים, אין לי שום דבר בעולם מלבד המנזר הזה!!! אעשה הכל, הכל, אהיה אפר לרגלי כבודו״. הוא שתק וחיכה, ואז הוסיפה: אהיה השלולית שלו.

האוויר בתא עדיין היה ספוג בנשימותיה החמות של האם ביאטריז, כשהאחות אגנס הצנומה נעמדה בפתח. צעדיה כמעט לא נשמעו, והיא כרעה על ברכיה מול המחיצה הפתוחה. ידיה שלובות בחוזקה על החזה, עיניה מושפלות.

״אבי, סלח לי כי חטאתי…״ לחשה בקול כה שברירי עד שכמעט נבלע בין לוחות העץ. האב תומס הצטמרר כששמע את הקול שלה. ישות חדשה של גבר שולט נבנתה בו למראיה.

״דברי, בתי,״ השיב תומס, קולו יציב.

אגנס שתקה רגע ארוך, ואז פלטה את מילותיה כאילו נקרעו מתוכה:
״אני… מקנאה. מקנאה בכל נזירה שסובבת אותך, אבי. כאשר שמעתי את קולה של האם ביאטריז בתא, משהו בי בער. חשתי יצר שאין לו שם."

"איזה יצר חשת? אל תסתירי דבר" אמר האב בקשיחות.

האחות אגנס שתקה אבל לנוכח מבטו נאלצה לענות. "קנאה שמעורבת בתשוקה, ברצון להיות במקומה.״

דבריה נפלו עליו כגחלים. הוא נשען קדימה, עיניו חודרות אל הצללים שמעבר למחיצה.
״המשיכי,״ לחש.

״לפעמים,״ המשיכה אגנס בקול חנוק, ״אני מתפללת – לא לאל, אלא… אליך. כאילו אתה הוא הדמות שמולה אני נופלת על ברכיי. בלילות אני מתהפכת על מצעי, חשה אש זרה בבטני ו... יותר למטה. אינני יודעת עוד אם אני ראויה למנזר הזה.״

נשימתה החפוזה העידה יותר מן המילים. האב תומס הבחין כיצד אצבעותיה נלפתות, כיצד כתפיה רועדות. היה ברור שחלק ממנה נמשך לווידוי, וחלק אחר נרתע ממנו בפחד.

״את שומעת את עצמך, אגנס?״ קולו העמיק, נע בין תוכחה לפיתוי. ״את מתפללת לי כאילו הייתי אל… את יודעת עד כמה זה חטא חמור?״

״כן, אבי, כן!״ ענתה, מתייסרת, כמעט ביבבה. ״לכן אני כאן. כדי שתדעי את זה ואתה עד כמה אני מתביישת וגם... אחחחח... כל כך זקוקה לכך שתעניש אותי! כדי שתציל אותי!״.

המילים האחרונות הדהדו בו. הוא חש איך הן ננעצות עמוק בתודעתו: עונש והצלה, אשמה וגאולה. הרי זה היה כל לב העניין – הגבול הדק שבין מחילה לבין שליטה. הוא הסתכל דרך הפתח הקטן שבדלת התא שלו וראה שאין אף אחד בסביבה. הנזירות שמחכות לתורן נמצאות מאחורי קיר ואין קשר עין ישיר בינן לבין תא הוידוי.

תומס התקרב לפתח שבין התא שלו ושל המתוודות ואמר לאגנס: ״בתי, התשוקה שלך חוסמת אותך מלהתרכז בעבודת האל. היות ואני מושא התשוקה שלך, דרושה פעולה חריגה מאוד כדי שתוכלי לקבל מחילה. צאי עכשיו מהתא שלך והיכנסי לתא שלי כשאת הולכת על הברכיים. הבנת אותי?

האחות אגנס לא חשבה פעמיים. היא השתוקקה לציית. רועדת, היא עשתה כדברו של האח תומס  כשהיא על הברכיים והלכה על ארבע לתא שלו. הוא התכופף וסגר מאחוריה את הדלת ונעל אותה. אגנס נשארה לעמוד על הברכיים שלה ולמולה האב תומס פתח את רגליו מפנה לה מקום סימן לה להתקרב. הלב שלו הלם בחוזקה גם כי ידע עד כמה מה שהוא עושה אסור בתכלית האיסור, ומאידך, עד כמה מרגשת אותו הקרבה של הנזירה המושלמת הזאת. הוא הבחין בתווי הפנים המלאכיים שלה והתאפק לא לנשק אותה בתשוקה עמוקה. איברו היה מתוח עד הקצה והוא ראה את האוהל הענק שנוצר מתחת למכנסיו. הוא לא ניסה להסתיר אותו.

המקום היה צר והזרועות של אגנס לא יכלו שלא להיצמד לפנים הירכיים שלו. הראש שלה היה סנטימטרים בודדים מהזין הזקור שלו.

הוא אמר בחגיגיות: ״אגנס, הדרך למחילה ולגאולה פתלתלה. המצב שלך דורש טיפול מיידי ולכן קראתי לך לתא שלי, כאן תזכי מהר יותר למחילה לפני שתפלי לתוך תהום האבדון!״.

״כן, האב תומס, אני מוסרת את עצמי בידייך, עזור לי בבקשה״ התחננה תוך שמיבבת, פניה מכוסות דמעות, ליבה פועם בחוזקה עד שהרגישה שעוד מעט ייצא מבית החזה שלה. הקרבה אל האב, המגע האינטימי לירכיים שלו, למבושים שלו – כל אלה גרמו לה שתחושות שלא הכירה. פטמותיה התקשו עד כאב. היא הרגישה שהתחתונים שלה נרטבים כמו שמעולם לא קרה לה. ״היום תכירי את השרביט הקדוש של האב תומס״ הצהיר. הוא שם את ידיו על ראשה, מושך אותו כך שפניה נצמדו לזין הזקור. ״מה... מה זה, האב תומס??״ שאלה

״נגבי את דמעותייך על המכנסיים שלי קודם כל! פנייך צריכות להיות נקיות בתא הכומר״ אחז בראשה והתחיל להניע אותו ימינה ושמאלה כך שפניה מתחככות בו דרך המכנסיים. הגירוי שלו היה בשיא. היא הניחה לו לעשות את זה, משוכנעת שזהו חלק מטקס קבלת מחילה. בשלב מסויים פשוט שיפשף בגסות את פניה נגד המפשעה שלו. ואז אמר: אגנס, עצמי את עינייך ופתחי את פיך וקבלי את שרביט האב!״. היא הייתה מבוהלת אבל עשתה כדברו, והוא הוציא את האיבר הזקור והנוטף ודחף אותו לתוך פיה. ״עכשיו סגרי את הפה ומצצי חזק!!!״. היא צייתה לו ומצצה חזק. הוא אחז בשיער שלה בכל הכוח והתחיל להניע לה את הראש קדימה ואחורה, ממש מזיין את הפה שלה. כל פעם שיצא, חזר פנימה, עמוק יותר ויותר. היא הרגישה שכאשר הזרג הזה עמוק היא מתקשה לנשום ורפלקס ההקאה מתגרה. היא לא רצמה להקיא עליו ועשתה אל כת מה שביכולתה כדי להתאפק. בינתיים הפה שלה התמלא רירי סמיך שנזל לה והרטיב את הזין שלו, את הביצים השעירות ואת התחתונים ופתח המכנסיים. ״קבלי את שרביט המחילה, ביתי, מחקי את המחשבות מלוכלכות האלה עלי, תפסיקי לקנא בנזירות האחרות!!!״. תנועת הזיון שלו הלכה וגברה ואגנס התמסרה כולה למציצה ולמחנק לסרוגין.

"ועכשיו" אמר תומס, "הנה הנוזל הקדוש, המטהר, קבלי אותו במסירות ותבלעי אותו בשלמותו" ובדחיפה אחרונה רוטטת ועמוקה החל מתיז כמויות של זרע חם ודביק לתוך הפה והגרון המגורים של אגנס. אגנס עצמה את עיניה והתרכזה בבליעת הנוזל החם כמי שמקבלת את לחם הקודש בטקס.  האב תומס המשיך לרטוט בעוד מספר דחיפות בהן הזרע המשיך לצאת עוד עד שנרגע. אגנס המשיכה, כנזירה טובה שרוצה מחילה לבלוע את הזרע שלו בהתמסרות. ורק כשסיימה, הוא שיחרר את ראשה וליטף אותה בזמן שהיא השעינה את ראשה על ירכו, מתנשמת.

היא נגעה בו קלות על היד ואז הוא הגיב ואמר לה: בתי, אני סולח לך. אסור לך לספר לאף אחד שהיית איתי בתא. רק יחידות סגולה זוכות בזה ואינני רוצה שהנזירות האחרות יקנאו בך. זה נשאר בינינו וכפרס, אקבל להבא כל וידוי כאן, ישירות, בתא שלי, וכך תזכי יותר מהר לגאולה.״. והוא הגיש לה ממחטה לבנה.

אגנס נעמדה, ניקתה את עצמה, אמרה ״תודה האב תומס״ ויצאה מהתא.

האב תומס הגיע באותו בוקר מוקדם מן הרגיל. השקט שבחוץ היה דחוס, כמו המתנה לפני סערה. הוא צעד אל הכנסייה ובליבו ידיעה ברורה שהוא חוצה קו נוסף – כזה שלא יוכל עוד לחזור ממנו. בתוך תא הווידוי התיישב כדרכו, אך מבטו ננעץ מייד ברשת המתכת הקטנה, המחיצה הדקה שהפרידה בינו לבין הנזירות. הוא זכר את ארבעת הברגים שראה אמש, ובתנועות מדודות שלף מכיסו מברג קטן. כל בורג שנשמט הדהד לו כמעין פעמון פנימי עד שהחסם נעלם. הרשת הורמה והונחה בצד. כעת, בין שני הצדדים לא נותר אלא חלל פתוח, מסגרת עץ עם פתח עגול.

כשהצליל העמום של השעון פעמון ציין עשר בדיוק, נשמעה תנועה חרישית בפתח. האב תומס הרים את ראשו וראה את השורה הארוכה של נזירות, כולן כרועות ברך, נראו אחוזות בתחושת אשמה עמוקה. הוא לא ידע שמריה סיפרה באותו הלילה בחדר השינה המשותף, לנזירות האחרות, בפרטי פרטים, מה היה בזמן הוידוי שלה ומה קרה בחדר העונשים. מריה שמה לב כיצד הנזירות נרגשות וראתה כיצד היד של כמה מהן נעלמת מתחת לכותונת השינה שלהן, נוגעות כל אחת בכוס ההולך ונרטב שלה. ולכן, למחרת, כולן רצו לכנסיה כדי לזכות באפשרות להתוודות ואולי... להיענש.

בראש השורה צעדה האם ביאטריז – זקופה, נוקשה, אך פניה חיוורים כאילו לובשות מסכה. מראה זה מילא אותו בסיפוק.

כאשר נכנסה לתא, כרעה על ברכיה כמתחייב, קולו של האב תומס נישא בנוסח המקובל:
״בתי, במה חטאת?״

הקול שבקע ממנה היה נמוך, חזק, רועד מתשוקה עצורה. היא דיברה לאט, כאילו כל מילה יוצאת ממעמקי נפשה. היא סיפרה על הדחפים שלא יכלה לכבוש, על הלילה הקודם שבו סייעה לאב להעניש את האחות מריה, אליה השתוקקה מאז הגיעה למנזר לפני מספר שנים, ועל התחושה המטלטלת של עונג וכוח שהתלכדו בה ברגעים ההם. היא הודתה, כמעט בגאווה ובבושה משולבות, שגופה בער כל אותו לילה, ושמעשה המשמעת הפך בהכרח למעשה אחר, פרוע יותר, חייתי כמעט, כאשר אחזה בנר השמן ודחפה אותו בין רגליה כמה שיותר עמוק תוך כדי שליקקה מהרצפה את נוזלי הכוס שלה מעורבים בנוזלי הזרע שלו.

בין מילותיה חשפה סוד נוסף – נרות שנעלמים תכופות מן המנזר, חשד שמכרסם בה שהנזירות ה״טהורות״ נוטלות אותם למטרות דומות לשלה. כל זה נאמר בלחש רועד אך גם מפתה, והאוויר בחלל הצר של תא הווידוי נעשה סמיך ולח.

״ומה את חשה כעת, אחרי שהתוודית?״ שאל תומס בקול יציב, בעוד בתוכו סערה מתגברת.

היא עצמה עיניה, נשימתה נעתקה לרגע, ואז לחשה: ״מבולבלת… נסערת… גופי נכנע לי, אצבעותיי תקועות בתוך התחתונים שלי מתחת לגלימה. אני חשה את עצמי נמתחת עד קצה, שברירית, רטובה כמו אגם…״

תומס הטה את ראשו, ורגע ממושך שתק. בתוכו התערבבו זעם על ״אם מנזר״ שהפכה שבויה בתאוותיה, עם יצר משלו שלא חדל להתגבר. קולו נעשה נוקשה:
״את מחשיבה עצמך אם מנזר? או אולי… פרוצה המובלת על ידי תשוקותיה האסורות? כך את רוצה להוביל את בנותייך בדרך הישר?? אין בך בושה???״ כמעט צעק.

המילים פגעו בה. ביאטריז ייבבה חרש, אך לא נסוגה. היא כרעה עמוק יותר, חשה כיצד דמותה האימהית מתפוררת ברגע אחד.

מעבר למחיצה, האב תומס עמד על קצה קריסה פנימית. ידו הוציאה את האיבר הזקור והמטפטף שלו והתחיל לגעת בו, מנסה לשלוט בעצמו כדי לא להגיע לאורגזמה. זה היה קשה אבל  הוא גם נהנה מהתחושה של ״כמעט״, ונסיגה. בכל נים שבו בערה אש האיסור. הוא קירב את פניו אל הפתח, מבלי לגעת ממש, אך הקירבה הספיקה כדי שהאוויר המשותף יישא עמו זרמים. מבעד לדלת הסגורה נשמעו הנזירות שעדיין ממתינות בתור, לוחשות זו לזו בבהלה, שכן צרחתה הקודמת של האם ביאטריז הדהדה החוצה.

התהליך נמשך – שאלותיו של תומס נהיו קשות יותר, דבריו חדים ומבזים, ואילו תגובותיה של ביאטריז נעו בין קריאות כאב לחשיפה נועזת עוד יותר של תשוקותיה. לאט לאט נהפך הווידוי לסוג של טקס הפוך: לא טהרה אלא חילול, לא מחילה אלא חדירה למעמקי הסוד האפל. היא אמרה: ״האב תומס, פטמותיי זקורות כל כך שכואבות לי!!!״. הוא ציווה: ״תוציאי את השד הימני שלך מתוך הגלימה ותצמידי את הפטמה לפתח דרכו אנו מדברים״. כך עשתה במהירות ותומס ראה את הפטמה החומה, השמנה והארוכה עם עטרת חרבה עם גבשושיות, חומה כהה, נכנסת לתא שלו דרך הפתח, ואף חלק מהשד הגדול שלה. הוא התנפל על הפטמה, תפס אותה עם השפתיים שלו, אחז בה ככה ומצץ בשקיקה, מעביר את הלשון שלו במהרה על פני הפטמה, וברגע מסוים נשך בחוזקה. ״איייייייייי״ צרחה האם. כל הנזירות בחוץ נבהלו. תומס שחרר את הפטמה ואמר לה: ״הפטמה השניה!״. שוב תנועות מציצה, שוב נשיכה ושוב צרחה! באותו הרגע הפסיק לגעת בזין, שקפץ במקום כאילו יש לו חיים משל עצמו, מתיז ״פריקאם״ עם כל קפיצה.

הוא התנשף וכשנרגע מעט, כשהיא בצד השני של המחיצה רועדת כולה, השמיע את ההכרזה:״סלחתי לך…״. לכי עכשיו.

היא קמה בקושי, החזירה את השדיים הדואבות שלה לתוך הגלימה, יצאה מן התא בפנים חיוורות אך מבט חדש בעיניה, מבט של מי שחוותה לא רק השפלה אלא גם התעלות משונה. הנזירות סביב נרתעו ממנה, לא בטוחות מה ראו ומה שמעו.

האב תומס נותר בתא, נשימתו קצרה. הדממה שאחרי סערת הווידוי של האם ביאטריז נדמתה צורמת יותר מכל קול. מבעד לדלת שמע את תנועת הגלימות בחוץ – שורת הנזירות זזה קדימה.

הוא הרים את ראשו וראה מבעד לחרך הדק את הדמות הבאה המתקרבת. צעדים הססניים, ראש מורכן, ידיים שלובות בחוזקה. זו הייתה האחות אגנס – הצעירה שבהן, שעיניה תמיד ברקו בתמימות או אולי בסקרנות חטופה.

צל של חיוך חלף על פניו של תומס. הפה שלו התחיל לרייר. אחרי סערת האם ביאטריז, ההתוודעות של נזירה צעירה כאגנס הבטיחה להיות שונה – אולי תמימה יותר, אולי מסוכנת אף יותר.

הוא ניגב את האיבר עם המטפחת שלו, הכניס אותו בחזרה למכנסיים שלו והתיישב זקוף, נטל נשימה עמוקה ולחש לנזירה הצעירה: ״במה חטאת, בתי?״