האב תומס הגיע באותו בוקר מוקדם מן הרגיל. השקט שבחוץ היה דחוס, כמו המתנה לפני סערה. הוא צעד אל הכנסייה ובליבו ידיעה ברורה שהוא חוצה קו נוסף – כזה שלא יוכל עוד לחזור ממנו. בתוך תא הווידוי התיישב כדרכו, אך מבטו ננעץ מייד ברשת המתכת הקטנה, המחיצה הדקה שהפרידה בינו לבין הנזירות. הוא זכר את ארבעת הברגים שראה אמש, ובתנועות מדודות שלף מכיסו מברג קטן. כל בורג שנשמט הדהד לו כמעין פעמון פנימי עד שהחסם נעלם. הרשת הורמה והונחה בצד. כעת, בין שני הצדדים לא נותר אלא חלל פתוח, מסגרת עץ עם פתח עגול.
כשהצליל העמום של השעון פעמון ציין עשר בדיוק, נשמעה תנועה חרישית בפתח. האב תומס הרים את ראשו וראה את השורה הארוכה של נזירות, כולן כרועות ברך, נראו אחוזות בתחושת אשמה עמוקה. הוא לא ידע שמריה סיפרה באותו הלילה בחדר השינה המשותף, לנזירות האחרות, בפרטי פרטים, מה היה בזמן הוידוי שלה ומה קרה בחדר העונשים. מריה שמה לב כיצד הנזירות נרגשות וראתה כיצד היד של כמה מהן נעלמת מתחת לכותונת השינה שלהן, נוגעות כל אחת בכוס ההולך ונרטב שלה. ולכן, למחרת, כולן רצו לכנסיה כדי לזכות באפשרות להתוודות ואולי... להיענש.
בראש השורה צעדה האם ביאטריז – זקופה, נוקשה, אך פניה חיוורים כאילו לובשות מסכה. מראה זה מילא אותו בסיפוק.
כאשר נכנסה לתא, כרעה על ברכיה כמתחייב, קולו של האב תומס נישא בנוסח המקובל:
״בתי, במה חטאת?״
הקול שבקע ממנה היה נמוך, חזק, רועד מתשוקה עצורה. היא דיברה לאט, כאילו כל מילה יוצאת ממעמקי נפשה. היא סיפרה על הדחפים שלא יכלה לכבוש, על הלילה הקודם שבו סייעה לאב להעניש את האחות מריה, אליה השתוקקה מאז הגיעה למנזר לפני מספר שנים, ועל התחושה המטלטלת של עונג וכוח שהתלכדו בה ברגעים ההם. היא הודתה, כמעט בגאווה ובבושה משולבות, שגופה בער כל אותו לילה, ושמעשה המשמעת הפך בהכרח למעשה אחר, פרוע יותר, חייתי כמעט, כאשר אחזה בנר השמן ודחפה אותו בין רגליה כמה שיותר עמוק תוך כדי שליקקה מהרצפה את נוזלי הכוס שלה מעורבים בנוזלי הזרע שלו.
בין מילותיה חשפה סוד נוסף – נרות שנעלמים תכופות מן המנזר, חשד שמכרסם בה שהנזירות ה״טהורות״ נוטלות אותם למטרות דומות לשלה. כל זה נאמר בלחש רועד אך גם מפתה, והאוויר בחלל הצר של תא הווידוי נעשה סמיך ולח.
״ומה את חשה כעת, אחרי שהתוודית?״ שאל תומס בקול יציב, בעוד בתוכו סערה מתגברת.
היא עצמה עיניה, נשימתה נעתקה לרגע, ואז לחשה: ״מבולבלת… נסערת… גופי נכנע לי, אצבעותיי תקועות בתוך התחתונים שלי מתחת לגלימה. אני חשה את עצמי נמתחת עד קצה, שברירית, רטובה כמו אגם…״
תומס הטה את ראשו, ורגע ממושך שתק. בתוכו התערבבו זעם על ״אם מנזר״ שהפכה שבויה בתאוותיה, עם יצר משלו שלא חדל להתגבר. קולו נעשה נוקשה:
״את מחשיבה עצמך אם מנזר? או אולי… פרוצה המובלת על ידי תשוקותיה האסורות? כך את רוצה להוביל את בנותייך בדרך הישר?? אין בך בושה???״ כמעט צעק.
המילים פגעו בה. ביאטריז ייבבה חרש, אך לא נסוגה. היא כרעה עמוק יותר, חשה כיצד דמותה האימהית מתפוררת ברגע אחד.
מעבר למחיצה, האב תומס עמד על קצה קריסה פנימית. ידו הוציאה את האיבר הזקור והמטפטף שלו והתחיל לגעת בו, מנסה לשלוט בעצמו כדי לא להגיע לאורגזמה. זה היה קשה אבל הוא גם נהנה מהתחושה של ״כמעט״, ונסיגה. בכל נים שבו בערה אש האיסור. הוא קירב את פניו אל הפתח, מבלי לגעת ממש, אך הקירבה הספיקה כדי שהאוויר המשותף יישא עמו זרמים. מבעד לדלת הסגורה נשמעו הנזירות שעדיין ממתינות בתור, לוחשות זו לזו בבהלה, שכן צרחתה הקודמת של האם ביאטריז הדהדה החוצה.
התהליך נמשך – שאלותיו של תומס נהיו קשות יותר, דבריו חדים ומבזים, ואילו תגובותיה של ביאטריז נעו בין קריאות כאב לחשיפה נועזת עוד יותר של תשוקותיה. לאט לאט נהפך הווידוי לסוג של טקס הפוך: לא טהרה אלא חילול, לא מחילה אלא חדירה למעמקי הסוד האפל. היא אמרה: ״האב תומס, פטמותיי זקורות כל כך שכואבות לי!!!״. הוא ציווה: ״תוציאי את השד הימני שלך מתוך הגלימה ותצמידי את הפטמה לפתח דרכו אנו מדברים״. כך עשתה במהירות ותומס ראה את הפטמה החומה, השמנה והארוכה עם עטרת חרבה עם גבשושיות, חומה כהה, נכנסת לתא שלו דרך הפתח, ואף חלק מהשד הגדול שלה. הוא התנפל על הפטמה, תפס אותה עם השפתיים שלו, אחז בה ככה ומצץ בשקיקה, מעביר את הלשון שלו במהרה על פני הפטמה, וברגע מסוים נשך בחוזקה. ״איייייייייי״ צרחה האם. כל הנזירות בחוץ נבהלו. תומס שחרר את הפטמה ואמר לה: ״הפטמה השניה!״. שוב תנועות מציצה, שוב נשיכה ושוב צרחה! באותו הרגע הפסיק לגעת בזין, שקפץ במקום כאילו יש לו חיים משל עצמו, מתיז ״פריקאם״ עם כל קפיצה.
הוא התנשף וכשנרגע מעט, כשהיא בצד השני של המחיצה רועדת כולה, השמיע את ההכרזה:״סלחתי לך…״. לכי עכשיו.
היא קמה בקושי, החזירה את השדיים הדואבות שלה לתוך הגלימה, יצאה מן התא בפנים חיוורות אך מבט חדש בעיניה, מבט של מי שחוותה לא רק השפלה אלא גם התעלות משונה. הנזירות סביב נרתעו ממנה, לא בטוחות מה ראו ומה שמעו.
האב תומס נותר בתא, נשימתו קצרה. הדממה שאחרי סערת הווידוי של האם ביאטריז נדמתה צורמת יותר מכל קול. מבעד לדלת שמע את תנועת הגלימות בחוץ – שורת הנזירות זזה קדימה.
הוא הרים את ראשו וראה מבעד לחרך הדק את הדמות הבאה המתקרבת. צעדים הססניים, ראש מורכן, ידיים שלובות בחוזקה. זו הייתה האחות אגנס – הצעירה שבהן, שעיניה תמיד ברקו בתמימות או אולי בסקרנות חטופה.
צל של חיוך חלף על פניו של תומס. הפה שלו התחיל לרייר. אחרי סערת האם ביאטריז, ההתוודעות של נזירה צעירה כאגנס הבטיחה להיות שונה – אולי תמימה יותר, אולי מסוכנת אף יותר.
הוא ניגב את האיבר עם המטפחת שלו, הכניס אותו בחזרה למכנסיים שלו והתיישב זקוף, נטל נשימה עמוקה ולחש לנזירה הצעירה: ״במה חטאת, בתי?״