פרקי ״וידוי ביער״ מוקדשים ל- נ.
האב תומס יצא ממשרדה של אם המנזר בצעדים חפוזים. הדלת נסגרה מאחוריו, אך בליבו סערה שלא ידע להגדירה. היה בו ריגוש צורב, מבוכה ותחושת שליטה מטשטשת גבולות. דמותה הכנועה והמושפלת של אם המנזר עדיין עמדה מול עיניו, והוא כבר החל לתכנן את הלילה וחיוך מרושע הצטייר על שפתיו. לא היה זה רק עונש אלא ממש טקס גאולה פרטי, תערובת של תשוקה, כוח ושליטה.
הוא הגיע לחדר ושכב על מיטתו לשינת צהרים, עצם את עיניו ודמיונו החל לגלוש למחוזות אפלים. מחשבותיו רקמו צורות: חדר עונשים חשוך, נרות דולקים על הקירות. האם תעמוד מולו קשורה, עיניה מכוסות, הפחד הוא תנאי לגאולה. הוא מדמיין את קול ההצלפה החותך את הדממה ואת בשרה, את רטט גופה ואת תחינתה למחילה. הוא נרדם לבסוף, גופו מתוח, ראשו מלא תמונות של סמלים, חבלים, מילים שהופכות לכלים של שליטה.
כשפקח את עיניו, האור כבר נטה מערבה. הוא החליט לצאת אל היער, המקום היחיד שבו יכול היה לנשום ולהרגע. היה חם מדי לעונה, והאוויר רווי לחות וריח אדמה. ציפורים צרחו בין העצים, כאילו גם הן ביקשו מחילה.
בפיתול השביל ראה דמות נזירה מתקרבת אליו. היה זה נדיר לפגוש אחת מהן לבדה מחוץ לשטח המנזר בשעה זו. כשניגשה אליו, הבחין שזו האחות תרזה, אותה נזירה בוגרת, אולי בסוף שנות ה- 30 שלה, שתמיד נראתה כה מאופקת. מקרוב הבחין ביופיה השקט: עורה הלבן כמעט נצץ באור, שפתיה מלאות – חשב, מעוצבות בשלמות למציצת איבר מין זקור ומגורה - עיניה חומות, ושערה, שהתחבא תחת המטפחת, השתקף בגוון נחושת כהה. מדהימה, הבחין שהיא משדרת משהו כל כך חושני שמסתתר מאחורי אותו איפוק טיפוסי שלה.
האב תומס בירך אותה. ״מה את עושה כאן בתי?״. "אבי," אמרה בקול רך אך בטוח, "אני חוזרת מרגעים של התבודדות ביער, אני אוהבת את הפינה הזאת כדי לחשוב על השליחות שלי עלי אדמות וכדי להתמודד עם הקריאות שבאות מבפנים, קריאות הבשר...״ נעצרה לרגע, והוסיפה: ״...האב תומס, ברשותך, רציתי לבקש ממך... אם תוכל לקבל אותי לוידוי מחר בבוקר. אני זקוקה לשפוך את ליבי בפניך על כל מה שהרהרתי בו היום ביער. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת זאת עוד יום אחד."
הוא הביט בה לרגע, ולפתע שמע את עצמו אומר: "למה מחר, בתי? אני הולך עתה לטיול קצר, דווקא ליער, אכן מקום טוב להתבוננות. תוכלי להתוודות בפניי עכשיו, אם תרצי, ביער, במקום שהלב שומע טוב יותר מהמילים."
היא הסמיקה. "ביער? עכשיו?" "כן," השיב בשקט, לא מאמין שהזמין אותה להתלוות אליו ליער המבודד. "אין רגע שאינו מתאים לווידוי אמיתי."
השניים הלכו זה לצד זו בשביל. מדי פעם זרוע נגע בזרוע ושניהם הרגישו כאילו זרם חשמלי מכה בהם. העלים חרקו תחת נעליהם, והחום הדביק את הבד לגופם. הוא הרגיש את קרבתה, את הנשימה הרכה שלה לצידו, ונשם את ניחוח הזיעה הקלה על צווארה. הוא בלע רוק.
תוך כדי הליכה הוא אמר לה: ״אני מקשיב בתי״. היא פתחה בקול חנוק: ״סלח לי אבי כי חטאתי... מעולם לא סיפרתי זאת לאיש. אני... אני נמשכת אל כאב, אבי. אני נמשכת אל תחושת ההשפלה, אל הציווי, אל הכוחניות, אל חוסר האונים, אל הניצול. איני יודעת מדוע. זה גורם לי להרגיש חיה. לפעמים די במילה קשה, בפקודה אחת. והכל מתערבב... אני שומעת במנזר את האם מצווה עלי ״על הברכיים״, לתפילה הכוונה כמובן, אבל אני מיד חושבת על... משהו אחר, מדמיין גבר מגושם וגס, עירום מולי עם... איבר ענק, שמן, זקוף מול עיניי, איבר שמתנועע מצד אל צד בכבדות... ואני נרטבת... שם למטה... אתה מבין... אני..." היא עצרה, מחפשת אוויר. ״ולא רק זה, הדמיון המטורף שלי, אבי, אני בכלל חוטאת במחשבותיי וגם בחלומותיי, מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, עם רגליים מפוסקות והאצבעות שלי תקועות בפנים, שוחות ברטיבות, תוך שמדמיין אותו איש מפלצת דוחף שם את אצבעותיו ומביא אותי לטירוף חושים!״... בשלב זה התחילה תרזה להתייפח. ״מה עשיתי שאני ראויה לעונש כזה של תשוקה שאינה נגמרת??״.
הוא עצר. עיניו ננעצו בה, חודרות. היה בה שילוב מבלבל של טוהר והודאה, של חטא ותמימות.
"ומה את מבקשת?" שאל, קולו נמוך. הם עמדו שם. הוא שוב הרגיש את היצר והרחמים מתערבבים בו, כמו שהיה עם נזירות אחרות במצב דומה, את כוחו גואה ואת המוסר שלו מתפורר. היה לו ברור שזהו רגע שיש לנצל, לא לתת לרגשות אשם ומוסרנות להעיב על התשוקה היוקדת.
היא עמדה כאילו אילמת, בלתי מסוגלת להגות מילה. ״שאלתי אותך משהו!״ זעף האב, יודע שאף אחד אינו יכול לשמוע אותם ביער. הוא החטיף לתרזה סטירה מצלצלת שהפתיעה וכמעט הפילה אותה. ״דברי כבר, נזירה-זונה שכמותך!!״. תרזה התיישרה, דמעות זלגו מעיניה ועם שפתיים ורעדות אמרה: ״אני רוצה להיגאל מכל זה!! שאמצא דרך לטהר את עצמי, גם אם זה יכאב... במיוחד שזה יכאב... הרבה״ השיבה האחות תרזה בקול רועד מתשוקה ומאימה. ״ככה??״ צעק האב והרים את החלק העליון של גלימתה עד ששדיה הגדולים והפטמות הגדולות והזקורות שלה נחשפו. הוא תפס אותן בין אצבעותיו וצבט ככל שיכול וטלטל את השדיים שלה בתוך כך. ״שיכאב ככה??״ האחות תרזה צרחה מכאב ולולא המרחק מהמנזר כולם היו יכולים לשמוע אותה. ״אאאאאיייי כןןןן האב תומס הקדוש, כןןןן ככה!!!! כמה זה כואב, אאאההההה!!!!״ המשיכה לצרוח.
״למה הפטמות שלך זקורות ככה? את נהנית מהעונש?? כמה סוטה את יכולה להיות האחות תרזה??״ זעק. ״כן האב תומס, אני יודעת״ אמרה תוך כדי בכי, אני יודעת שאני, האחות תרזה שהיא דוגמה למופת בחוץ, היא זונה עלובה בפנים, נתונה לגחמות הייצרים שלה, כןןן!!״.
האב תומס ציווה: תעמדי עם הגב אל העץ העבה הזה! הידיים אחורה!״. כשהיא נצמדה לעץ, האב שיחרר את החבל ששימש לה כחגורה, ניגש לחלק האחורי של העץ וקשר לה את הידיים מאחורי העץ כך שהיא לא יכולה לברוח ועמדה שם חצי ערומה חסרת אונים לחלוטין. לא היה שום סיכוי שמישהו יגיע לשם בין הערביים.
...