האב תומס הגיע אל הכנסייה עשר דקות מוקדם. השמש עדיין רפרפה מעל קו הגגות, והצללים שציירו העצים על הקירות החיוורים של המנזר נדמו כמו תנועות תפילה אילמות.
בזווית עינו, ראה בעד החלון העליון תנועה – ראש עטוי רעלה שהופיע ונעלם, ואז עוד אחד. הנזירות הציצו. הסתקרנו. אולי גם חששו. הוא חייך לעצמו – רק אחת מהן התייצבה באמת.
בתוך הכנסייה, שקט כמעט מוחלט שרר. רק נרות דולקים וצל קרני שמש שנשברו בזכוכיות הצבעוניות. מול תא הווידוי, כרעה האחות מריה על ברכיה. דוממת. מכונסת. כאילו בחרה לשאת את הכובד הראשון של העימות עם עצמה.
האב תומס נכנס אל התא המרכזי. הדלת נסגרה אחריו בקליק חרישי. הוא התיישב על כורסת העץ, ישר את גבו, פתח את החלון הקטן, והמתין.
״אבי, סלח לי כי חטאתי.״
קול רך, כמעט נשבר. כמו ילד שמתוודה על סוד גדול מדי למידותיו.
״דברי, בתי. אני שומע.״
שתיקה. נשימה. ואז — מלים, מהוססות בהתחלה, שזורות ייסורים.
היא סיפרה שלא מאז שהגיע — אפילו מהרגע שראתה אותו — לא הצליחה להשתחרר מהמחשבות. ראתה בו מורה דרך, שליח, אך במקביל... גבר. גבר שגופה לא יכול היה להתעלם ממנו. וכל מחשבה כזו ניפצה לה את עולמה.
״מה טיב המחשבות, מריה?״ שאל, קולו יציב, אך בתוכו סערה כבר געשה, מרגיש שאיברו מתחיל להזדקר.
היא גמגמה. ניסתה לעטוף את הדברים במילים כלליות. אך מבטו, גם מבעד לעץ ולחסות הווילון, היה חד כתער. הוא דרש כנות.
״אני... מפנטזת עליך, אבי. מדמיינת אותך... נוגע בי. מדבר אליי. מקרב אותי... אל דברים שאסור לי אפילו לחשוב עליהם.״
כל מילה שלה הדליקה בו ניצוץ נוסף. הוא נצמד מעט קדימה, כאילו רצה לשאוב ממנה עוד. היד שלו נוגעת בעצמו, בזקפה שלו מעל למכנסיו.
״המשיכי. ספרי. אל תסתירי דבר. אני רואה את הכל אבל את צריכה לבטא אותו.״
היא התחילה לרעוד. מילים יצאו מפיה כאילו נגררות ממעמקי גוף שמסרב להסתיר עוד. היא דיברה על ההתעוררות שחשה כשקרב אליה, על הריח שלו, על הדרך שבה הבגד שלו הדגיש את מה שאסור היה לראות.
״והאם עשית דבר מה נוסף... עם המחשבות הללו?״
שתיקה. ואז בכי חרישי.
הוא המתין. לא האיץ. רק המתין שהסכר יישבר מעצמו. והיא — התוודתה. בלחש, מגומגם, היא סיפרה מה עשתה כשקיבלה את כביסתו. מה עשתה עם בגדיו. כמה הרגישה נמשכת, סחופה, חסרת שליטה. היא מעולם לא הייתה שיכורה והפעם הרגישה שזה בדיוק המצב שלה, שיכורה משתוקה.
האב תומס עצם את עיניו. מגע אוויר קל עבר על עורו. הוא נאבק בעצמו. המילים שלה פעלו עליו כמו ליטופים של רוח אסורה. הבושה שלה, ההכנעה, התשוקה — היו תאווה צרופה. הוא נשם עמוק, פתח את רוכסן מכנסיו, הוציא את הזין העבה והעומד שלו שהיה כבר מרוח נוזל עצמי ואונן בצורה גלויה לחלוטין, כמובן בלי שהיא תבחין בכך.
״מריה… את יודעת שמה שעשית חמור מאוד. את נשבעת לשמור על גוף טהור. אך את… חיללת את עצם מחשבתך.״
היא נאנקה. ״אני יודעת… אני לא ראויה ללבוש את בגדי הנזירה שלי. אני… מלוכלכת. תעניש אותי, אבי. בבקשה. אני חייבת לתקן.״
השתיקה ביניהם הייתה כמו דופק.
״את לא צריכה לבקש עונש, את צריכה לבקש סליחה על המחשבות המטונפות שלך, ואני הכלי שינקה אותך מהן. את תקבלי את העונש הראוי, בתי. אבל לא כעת.״ קולו היה נמוך, יציב, חודר. ״התייצבי הלילה, בשעה עשר, באולם הענישה. את יודעת איפה. אני אדריך אותך בדרך הטוהר מחדש…״. אבל כעת אני צריך לאמוד את רמת ההשפעה של הרוח הרעה הזאת על גופך. תקרבי את הפה שלך לפתח דרכה את מדברת״. כך היא עשתה. הוא אמר: ״עכשיו אדע עד כמה את רטובה שם למטה, דרך הפה שלך. פתחי את הפה, מריה וקבלי את האצבע המצביעה על חטאייך!״. היא פתחה את הפה בהיסוס והוא קירב את היד שלו והכניס את האצבע לתוך הפה שלה. היא נבהלה ונרתעה. ״חזרי לכאן ותפתחי את הפה המלוכלך שלך, אמרתי!״ היא הייתה מבועתת. הוא הכניס את כל האצבע, היא מרגישה שכמעט נחנקת. ״עכשיו תמצצי!״. היא התחילה למצוץ בשקיקה, בהתחתה הרגישה דחיה אבל הוא הפכה מהר לתשוקה בלתי מרוסנת, לא רק מצצה אלא גם ליקקה, מכסה את אצבע האב תומס ברוק סמיך ומלקלק. הוא אמר: ״פתחי עוד!!״ ודחף שתי אצבעות. היא המשיכה למצוץ בשקיקה. בינתיים עם ידו הימנית המשיך לאונן, התנועות היו כה חזקית שמריה לא הייתה יכולה שלא להבחין בתנועות הגוף שלו. הוא גמר תוך ששואג שאגה עצורה, היד שלו מתכסה בזרע הסמיך שלו. הוא עצר לרגע ואז משך החוצה את האצבעות שהיו בתוך הפה שלה ודחף לה את שתי האצבעות מהיד השניה, מכוסות השפיך שלו, והאצבעות שהיו בפה שלה הכניס לפה שלו. הוא שמע אותה מנסה לומר ״האב תומס.... מה...זה?״ אבל האצבעות שלו לו נתנו לה לדבר ברור. הוא אמר לה ״מצצי, מריה, אני נותן לך לטעום מהצוף שהלילה תקבלי בכמויות כדי לטהר את נשמתך״.
״כן, אבי…״ קולה נשבר שוב, הפעם מתוך שילוב של פחד, בושה — והקלה מוזרה. ״לכי, מריה, ובואי הלילה לקבל את העונש המגיע לך״. ״כן האב תומס״.
הוא סגר את החלון באיטיות. נותר לשבת שם עוד רגע, שומע את פעימות לבו רועמות בתוך גופו. הוא ידע: זה רק הווידוי הראשון, והתחיל לחשוב על העונש שמחכה למריה תוך כדי שניגב את שארית הזרע שלו מהידיים והאיבר שלו.