האב תומס עלה אל חדרו, מרוגש. מילותיה של מריה עוד חגו סביבו, כמו ענן כבד ואחוז חשמל. הוא ידע: אם רוצה שהעונש יהיה אפקטיבי, עליו להיות מתוכנן בקפידה. כל פרט – מהכלי הראשון שייבחר ועד המילה האחרונה שתיאמר – יהיה משמעותי.
הכול תלוי במה שימצא בחדר העונשים.
הוא החליט לבדוק את המקום עוד לפני בוא השעה. הוא ירד במסדרון הצר אל משרד סור ביאטריז, אם המנזר. היא הרימה את ראשה מעל מסמכים עתיקים, חיוך קטן – ואולי גם סקרן – על פניה.
״אני מבקש לערוך היכרות עם חדר העונשים,״ אמר, בקולו הרגוע והמדוד. ״הערב, מריה תהיה הראשונה שתקבל עונש בעקבות הווידוי שלה. חשוב לי לדעת מה עומד לרשותי.״
הבעת פניה של האם השתנתה – משהו בין התרגשות לבין ניצוץ לא מוסבר. תומס הבחין בו, והעלה בליבו חשד שאולי יש לה עניין אישי במריה, עניין שלא היה מתקבל בברכה מחוץ לחומות המנזר.
״כמובן, אבי,״ ענתה, וקמה. היא צעדה לפניו במסדרונות צדדיים, עד שהגיעה לדלת ברזל בקצה גרם מדרגות אבן. המפתח חרק במנעול, והדלת נפתחה בקול עמום.
ריח קריר של לחות ואבן ישנה הקיף אותם. בפנים נגלו לו כלי עונשין – מיטה גינקולוגית עם רצועות עור, שוטים מסוגים שונים, מחבטי עץ, אזיקים ממתכת שחוקה, חבלים עבים ודקים, מוטות עם טבעות חיבור. היא הצביעה על כל פריט, מסבירה את תכליתו, מדגישה בקול רועד את הצורך ב״עונשים קשים לטיהור נפשן של הנזירות״.
אחר כך שאלה, כמעט בלחישה: ״האם… תאפשר לי להיות נוכחת בעונש? מסיבות חינוכיות בלבד, כמובן. אפילו ממקום נסתר.״
תומס שתק רגע, כאילו שוקל. ״זה נשמע הגיוני. איני יכול לחשוף בפנייך את החטאים – סוד הווידוי קדוש – אבל אם תסתתרי ותשמעי, תביני היטב את פשר הענישה. ואם המנזר חייב להכיר לעומק את נפשותיהן של הנזירות שמופקדות בידיה״. הוא הבחין בהתרגשות שאחזה אותה, שניסתה להסתיר, ואמר לעצמו: ״האם ביאטריז לא פחות סוטה ממני, כנראה... נראה מה יביא יום.״.
היא הדריכה אותו לפינה חבויה בין קורות עץ עבות, ממנה אפשר לראות הכול ולשמוע כל מילה, מבלי להיחשף. ״אגיע חצי שעה לפני הזמן כדי להכין את החדר עבורך, האב תומס, וכדי להסתתר״. היא מסרה לו את מפתח החדר.
שעות אחר כך, האולם היה מוכן – נרות כבדים דלוקים פזורים, ריח של עץ ישן ושמן פשתן באוויר. בשעה עשר בדיוק מצא את מריה ממתינה במסדרון, ראשה מושפל, כפפות בד דקות על ידיה.
״ערב טוב, בתי,״ אמר. הם נכנסו. הוא התיישב בכורסה נוחה, היא נשארה לעמוד מולו.
״את יודעת למה את כאן?״ שאל, בקול שנשמע שקט אך נושא סמכות מוחלטת.
היא נשמה עמוק, ואז תיארה, בקול רועד אך ברור, את אשר סיפרה לו בתא הווידויים. ״אני הרשתי לעצמי להריח את בגדי האב תומס בדרך לחדר הכביסה, בתוך השירותים, ועוד נגעתי ב... ב... בעצמי בצורה אסורה ומופקרת כזאת, זהו חטא חמור עליו אני צריכה לכפר!״ אמרה, לא מסוגלת לעצור את הדמעות... הידיעה שאם המנזר שומעת את הווידוי עוררה בו ריגוש עצום.
הוא הורה לה לגשת אל שולחן העבודה העשוי עץ כהה, להניח עליו את פלג גופה העליון. ציווה שתפסק את רגליה, קשר אותן אל רגלי השולחן, ואז את ידיה אל הצד הנגדי, מותחות את גופה בקו מתוח.
״עכשיו,״ אמר, ״אמרי בקול שאת מבקשת את העונש הזה כדי לטהר את נפשך.״ היא חזרה על דבריו, לוחשת.
הוא נטל מחבט עץ גמיש, גדול נעמד מאחוריה. הצליפה הראשונה הייתה מדודה, בוחנת. היא השמיעה אנחה חטופה. השנייה – חדה יותר. השלישית – כבדה, מצלצלת באוויר. כל הצלפה הביאה איתה שינוי בנשימתה, ממלמול כבוש ליבבות עדינות. כך היא קיבלה 8 הצלפות, כל אחת יותר חזקה מקודמתה.
״עכשיו אני הולך לבחון את תוצאות ההצלפה״ אמר תוך שמושך את גלימת הנזירה כלפי מעלה, מגלה את רגליה, ירכיה ואחוריה המעוצבות להפליא לעיניו הרעבות. ״האב תומס, מה אתה... מה אתה עושה??״. ״שקט את!!״ הרים את הקול ואמר בתוקפנות מופגנת. ״מי נתן לך את הזכות לדבר כאן??״ ״סליחה סליחה סליחה האב תומס, בבקשה סליחה!!!״. האב אמר: הגלימה שלך מגנה יותר מדי טוב עלייך, בגלל זה אינני שמוע יותר מאנחות עצורות. עוברים לשלב הבא, 8 הצלפות על הבשר החשוף!״. ״כן האב תומס, זה מה שמגיע לי, בבקשה...״. האב היה מוטרף גם מהמראה של הגוף הבתולי של מריה וגם מעצם מתן העונש החמור הזה. האיבר שלו היה זקור והוא חש כאילו עומד להתפוצץ מרוב גירוי. לפני שהתחיל את הסבב השני, אמר לה: ״מריה, תספרי אחרי כל הצלפה ותגידי ״תודה האב תומס״. כך באו 8 ההצלפות הבאות ועכשיו העור שלה ממש האדים. תוך כדי שמצליף אמר: ״מריה, את לומדת שאסור להריח את בגדי האב תומס כפי שעשית?״ ״כן האב תומס, כן... איייייי... חמש... תודה האב תומס.... לא אעשה את זה שוב... אייייי שש, תודה האב תומס...״ וכך עד שמונה. ״אני שמח שאת מתחרטת ככה בכנות גמורה. כך נשארו עוד 8 הצלפות ישר על האחוריים שלך ללא התחתונים!״. ״מהההה? האב תומס, אני אמות מבושה וכלימה!״ ״וזה לא סיבה לבושה וכלימה להתנהג שפי שהתנהגת, לאונן תוך כדי שמריחה את התחתונים המשומשים של האב תומס ומפנטזת עליו??״ כמו בחורה מופקרת מהרחוב, לשכוח שאת נזירה שצריכה לשמור על הטוהר שלה? את רוצה שנזרוק אותך מהמנזר ותהפכי להיות זנזונת מופקרת ברחוב??״ ״לאאא האב תומס, רחמים, תעניש אותי בכל דרך שהיא אבל לא כך!!!״. האב תומס משך את התחתונים הלבנים של מריה עד למתחת לאחוריים וליטף את התחת שלה, יודע שהמגע כואב לאחר קבלת ההצלפות הקודמות. ״להמשיך לספור מריה!״ אמר והצלפה נוספת נחתה על התחת האדום שלה. ״אייייייי... אחד, תודה האב תומס.... איייי שתיים תודה האב תומס.... אייייייייייי האב תומס, זה כואב כל כך!!!!״ ״מריה, לא ספרת, מתחילים מחדש!!״ ״לאאא בבקשההה!!״ ״ברצינות לא??״ ״לא, כלומר כן האב תומס, בבקשה להמשיך להעניש אותו!!!״ והפעם הספירה הצליחה להגיע ל- 8. הוא היה מותש מההצלפות שהעניק למריה.
אז, הודיע לה שימרח משחה מרגיעה, אך מטעמי צניעות יכסה את עיניה. הוא קשר את עיניה עם מטפחת, הרים ידו וסימן לאם המנזר. היא יצאה ממחבואה, פסעה חרש. האב תומס ראה שהיד הימנית של האם מיאטריז רטובה, אחז אותה, הריח אותה וליקק אותה. הוא שאל בלחש: ״מה זה, אם ביאטריז?״ ״מה זה???״ ״עוד נדבר על זה... בואי לעזור לי!״.