האוויר בתא עדיין היה ספוג בנשימותיה החמות של האם ביאטריז, כשהאחות אגנס הצנומה נעמדה בפתח. צעדיה כמעט לא נשמעו, והיא כרעה על ברכיה מול המחיצה הפתוחה. ידיה שלובות בחוזקה על החזה, עיניה מושפלות.
״אבי, סלח לי כי חטאתי…״ לחשה בקול כה שברירי עד שכמעט נבלע בין לוחות העץ. האב תומס הצטמרר כששמע את הקול שלה. ישות חדשה של גבר שולט נבנתה בו למראיה.
״דברי, בתי,״ השיב תומס, קולו יציב.
אגנס שתקה רגע ארוך, ואז פלטה את מילותיה כאילו נקרעו מתוכה:
״אני… מקנאה. מקנאה בכל נזירה שסובבת אותך, אבי. כאשר שמעתי את קולה של האם ביאטריז בתא, משהו בי בער. חשתי יצר שאין לו שם."
"איזה יצר חשת? אל תסתירי דבר" אמר האב בקשיחות.
האחות אגנס שתקה אבל לנוכח מבטו נאלצה לענות. "קנאה שמעורבת בתשוקה, ברצון להיות במקומה.״
דבריה נפלו עליו כגחלים. הוא נשען קדימה, עיניו חודרות אל הצללים שמעבר למחיצה.
״המשיכי,״ לחש.
״לפעמים,״ המשיכה אגנס בקול חנוק, ״אני מתפללת – לא לאל, אלא… אליך. כאילו אתה הוא הדמות שמולה אני נופלת על ברכיי. בלילות אני מתהפכת על מצעי, חשה אש זרה בבטני ו... יותר למטה. אינני יודעת עוד אם אני ראויה למנזר הזה.״
נשימתה החפוזה העידה יותר מן המילים. האב תומס הבחין כיצד אצבעותיה נלפתות, כיצד כתפיה רועדות. היה ברור שחלק ממנה נמשך לווידוי, וחלק אחר נרתע ממנו בפחד.
״את שומעת את עצמך, אגנס?״ קולו העמיק, נע בין תוכחה לפיתוי. ״את מתפללת לי כאילו הייתי אל… את יודעת עד כמה זה חטא חמור?״
״כן, אבי, כן!״ ענתה, מתייסרת, כמעט ביבבה. ״לכן אני כאן. כדי שתדעי את זה ואתה עד כמה אני מתביישת וגם... אחחחח... כל כך זקוקה לכך שתעניש אותי! כדי שתציל אותי!״.
המילים האחרונות הדהדו בו. הוא חש איך הן ננעצות עמוק בתודעתו: עונש והצלה, אשמה וגאולה. הרי זה היה כל לב העניין – הגבול הדק שבין מחילה לבין שליטה. הוא הסתכל דרך הפתח הקטן שבדלת התא שלו וראה שאין אף אחד בסביבה. הנזירות שמחכות לתורן נמצאות מאחורי קיר ואין קשר עין ישיר בינן לבין תא הוידוי.
תומס התקרב לפתח שבין התא שלו ושל המתוודות ואמר לאגנס: ״בתי, התשוקה שלך חוסמת אותך מלהתרכז בעבודת האל. היות ואני מושא התשוקה שלך, דרושה פעולה חריגה מאוד כדי שתוכלי לקבל מחילה. צאי עכשיו מהתא שלך והיכנסי לתא שלי כשאת הולכת על הברכיים. הבנת אותי?
האחות אגנס לא חשבה פעמיים. היא השתוקקה לציית. רועדת, היא עשתה כדברו של האח תומס כשהיא על הברכיים והלכה על ארבע לתא שלו. הוא התכופף וסגר מאחוריה את הדלת ונעל אותה. אגנס נשארה לעמוד על הברכיים שלה ולמולה האב תומס פתח את רגליו מפנה לה מקום סימן לה להתקרב. הלב שלו הלם בחוזקה גם כי ידע עד כמה מה שהוא עושה אסור בתכלית האיסור, ומאידך, עד כמה מרגשת אותו הקרבה של הנזירה המושלמת הזאת. הוא הבחין בתווי הפנים המלאכיים שלה והתאפק לא לנשק אותה בתשוקה עמוקה. איברו היה מתוח עד הקצה והוא ראה את האוהל הענק שנוצר מתחת למכנסיו. הוא לא ניסה להסתיר אותו.
המקום היה צר והזרועות של אגנס לא יכלו שלא להיצמד לפנים הירכיים שלו. הראש שלה היה סנטימטרים בודדים מהזין הזקור שלו.
הוא אמר בחגיגיות: ״אגנס, הדרך למחילה ולגאולה פתלתלה. המצב שלך דורש טיפול מיידי ולכן קראתי לך לתא שלי, כאן תזכי מהר יותר למחילה לפני שתפלי לתוך תהום האבדון!״.
״כן, האב תומס, אני מוסרת את עצמי בידייך, עזור לי בבקשה״ התחננה תוך שמיבבת, פניה מכוסות דמעות, ליבה פועם בחוזקה עד שהרגישה שעוד מעט ייצא מבית החזה שלה. הקרבה אל האב, המגע האינטימי לירכיים שלו, למבושים שלו – כל אלה גרמו לה שתחושות שלא הכירה. פטמותיה התקשו עד כאב. היא הרגישה שהתחתונים שלה נרטבים כמו שמעולם לא קרה לה. ״היום תכירי את השרביט הקדוש של האב תומס״ הצהיר. הוא שם את ידיו על ראשה, מושך אותו כך שפניה נצמדו לזין הזקור. ״מה... מה זה, האב תומס??״ שאלה
״נגבי את דמעותייך על המכנסיים שלי קודם כל! פנייך צריכות להיות נקיות בתא הכומר״ אחז בראשה והתחיל להניע אותו ימינה ושמאלה כך שפניה מתחככות בו דרך המכנסיים. הגירוי שלו היה בשיא. היא הניחה לו לעשות את זה, משוכנעת שזהו חלק מטקס קבלת מחילה. בשלב מסויים פשוט שיפשף בגסות את פניה נגד המפשעה שלו. ואז אמר: אגנס, עצמי את עינייך ופתחי את פיך וקבלי את שרביט האב!״. היא הייתה מבוהלת אבל עשתה כדברו, והוא הוציא את האיבר הזקור והנוטף ודחף אותו לתוך פיה. ״עכשיו סגרי את הפה ומצצי חזק!!!״. היא צייתה לו ומצצה חזק. הוא אחז בשיער שלה בכל הכוח והתחיל להניע לה את הראש קדימה ואחורה, ממש מזיין את הפה שלה. כל פעם שיצא, חזר פנימה, עמוק יותר ויותר. היא הרגישה שכאשר הזרג הזה עמוק היא מתקשה לנשום ורפלקס ההקאה מתגרה. היא לא רצמה להקיא עליו ועשתה אל כת מה שביכולתה כדי להתאפק. בינתיים הפה שלה התמלא רירי סמיך שנזל לה והרטיב את הזין שלו, את הביצים השעירות ואת התחתונים ופתח המכנסיים. ״קבלי את שרביט המחילה, ביתי, מחקי את המחשבות מלוכלכות האלה עלי, תפסיקי לקנא בנזירות האחרות!!!״. תנועת הזיון שלו הלכה וגברה ואגנס התמסרה כולה למציצה ולמחנק לסרוגין.
"ועכשיו" אמר תומס, "הנה הנוזל הקדוש, המטהר, קבלי אותו במסירות ותבלעי אותו בשלמותו" ובדחיפה אחרונה רוטטת ועמוקה החל מתיז כמויות של זרע חם ודביק לתוך הפה והגרון המגורים של אגנס. אגנס עצמה את עיניה והתרכזה בבליעת הנוזל החם כמי שמקבלת את לחם הקודש בטקס. האב תומס המשיך לרטוט בעוד מספר דחיפות בהן הזרע המשיך לצאת עוד עד שנרגע. אגנס המשיכה, כנזירה טובה שרוצה מחילה לבלוע את הזרע שלו בהתמסרות. ורק כשסיימה, הוא שיחרר את ראשה וליטף אותה בזמן שהיא השעינה את ראשה על ירכו, מתנשמת.
היא נגעה בו קלות על היד ואז הוא הגיב ואמר לה: בתי, אני סולח לך. אסור לך לספר לאף אחד שהיית איתי בתא. רק יחידות סגולה זוכות בזה ואינני רוצה שהנזירות האחרות יקנאו בך. זה נשאר בינינו וכפרס, אקבל להבא כל וידוי כאן, ישירות, בתא שלי, וכך תזכי יותר מהר לגאולה.״. והוא הגיש לה ממחטה לבנה.
אגנס נעמדה, ניקתה את עצמה, אמרה ״תודה האב תומס״ ויצאה מהתא.