האב תומס חזר מן הכנסייה בצעדים כבדים, ראשו מלא בהרהורים. בדרכו אל חדרו חלף על פני משרד אם המנזר. דרך פתח החלון הבחין במראה יוצא דופן: אם המנזר ישבה מאחורי שולחנה, זקופה ונוקשה, והאחות אגנס עמדה מולה, ראשה כפוף, כתפיה רועדות. תמונה זו נדחקה ללבו כקוץ — האם היא נוזפת בה על חטא כלשהו? או שמא מתחקה אחר דברי הווידוי שהעזה אגנס לחשוף בפניו? ויותר חמור, על מה שקרה בתא הווידויים?
הוא המשיך הלאה, עלה לחדרו ושכב על מיטתו, אבל מנוח לא מצא. מחשבותיו התרוצצו. אם המנזר חצתה קו מסוכן – כך חשד – בין סמכותה ובין סודות הווידוי המקודשים. זעם עלה בו, אך גם סערה גופנית, כזו שלא ידע להפריד ממנה. לבסוף לא יכל עוד. הוא קם ממיטתו ופסע חזרה במסדרון הארוך, כאדם המובל על ידי דחף שאין לעצור.
בהתקרבו שוב אל המשרד ראה דרך הזגוגית: אגנס עדיין ניצבה שם, עתה פניה חבויות בכפות ידיה, גופה רועד מבכי. בלי היסוס דחף את הדלת פנימה. הנזירה הצעירה נרתעה לאחור, ואם המנזר קפאה במקומה, עיניה נפערות בהפתעה.
"החוצה!" פקד האב תומס בקול רועם אל אגנס. היא לא העזה להביט בו; היא יצאה במהירות בבהלה, מתייפחת.
הוא סגר אחריה את הדלת ופנה אל אם המנזר במבט יוקד. "כשהאב תומס נכנס לחדר — קמים על הרגליים! מה זה שאת עוד יושבת כאן כאילו היית שק זבל כבד?״
היא ניסתה לקום, אך תנועותיה היו מסורבלות. הוא הבחין בכך שידה הסתתרה מתחת לגלימתה, ותנועתה הסגירה מבוכה. לבו גאה בחשד שמא היא נגעה בכוס שלה בזמן ששוחחה עם אגנס, אך פניו נותרו קפואות. כשעמדה סוף סוף, ניכר שהגלימה הייתה מופשלת מעלה בזמן שישבה.
"בואי הנה, תעמדי כאן," ציווה.
"כן, אב תומס," לחשה, אך הססה. הוא אחז בזרועה והציב אותה במקום שבו עמדה קודם אגנס.
כשפנה אל מושבה הבחין כי רפידת הכיסא מבריקה מלחות אבל הוא התיישב עליו כאילו לו שם לב לכך, ומיד התרומם כאילו חש בישבנו את הרטיבות הזאת, והתרעם בקול: "מה זה? הכיסא שלך רטוב כולו!! מה זה אמור להביע??״
היא לא יכלה להסתתר עוד מאחורי התחפושת של אם המנזר החסודה שרוצה רק לטובתה של בנותיה. ״האב תומס, תיחקרתי את אגנס על... על ההתוודות שלה בפני האב וזה גירה אותי מאוד, לכן השלולית על המושב. אני כל כך מתביישת!!!״. ״איך העזת לתחקר את אחת הנזירות על הסטיות שלה? כלומר, על דברים שאמרה לאב תומס, הדברים הכי אינטימיים שלה?? בצדק את מתביישת, איזו התנהגות לא ראויה מצד אם מנזר! את כאילו מכובדת אבל בתוכך כולך בליל תשוקות אסורות שמכתיבות את חייך, מתעלמת מהעקרונות הכי מקודשים שלנו!״. הוא המתין רגע שבו היתה דממה, ואפשר היה לשמוע אותה מושכת באפה. ואז הוסיף: ״האם ישבת ישירות על המושב שלך במקום בלי שהגלימה תפריד בינך לבין המושב?״ והיא אמרה שכן. הוא שאל אותה: ״איפה התחתונים שלך?״, והיא אמרה תוך שמגמגמת ופניה מאדימות ששכחה לעשות ערב קודם כביסה ולכן לא לבשה תחתונים היום. האב קם וראה את התחתונים שלה מתחת לשולחן, מגולגלים, והיה לו ברור שהורידה אותם בזמן ששוחחה עם אגנס. האב שוב התפרץ וקרא לה שקרנית מקצועית. הוא שאל אותה: ״האם אוננת בזמן השיחה עם אגנס?״ והוא ענתה: ״כמובן שלא, האב תומס!״. אז הוא תפס לה את היד הימנית והביא אותה לאף שלו, מבחין שהיד רטובה לגמרי ודביקה. הוא הריח את היד שלה וחש ניחוח חזק של כוס נודף ממנה. ״אז מה זה הריח הזה, האם ביאטריז? או אולי אני צריך להגיד המופקרת ביאטריז???״ ״בואי נשווה עם ריח התחתונים״. הוא לקח אותם, הריח עמוק את התחתונים, והסתכל בעיניהם של ביאטריז,כאילו אומר ״אותו ריח!״. אז אסף עם אצבע נוזל שעל הכיסא, הריח ואח״כ ליקק את האצבע, עיווה את פניו כאילו מדגיש שזהו נוזל דוחה. לאמיתו של דבר היה זה ניחוח של סקס ממנו היה ניתן ממש להשתכר, אבל כמובן שלא התאים במעמד השפלה זה לציין זאת אלא ההיפך. ״בושה!״ אמר, רואה את פניה של אגנס מאדימות מבושה. ״כנראה שהאם ביאטריז לא אוהבת להתרחץ כל כך... מטונפת לא רק בפנים אלא גם בחוץ...״. בסוף פקד עליה: ״בואי הנה אלי ותפשילי את הגלימה!״. היא צייתה בידיים רועדות. הוא קירב את האף לכוס השעיר שלה עד שהשיערות דיגדגו לו באף, והבחין באותו ניחוח, כצפוי. ״לא ייאמן שסוטה כזאת מנהלת את החיים של חבורת נזירות תמימות״. ״שבי על השולחן שלך ופתחי את הירכיים!״ אמר. היא היססה ואז הוא עמד מולה ופתחה לה את הרגליים בכוח. היא ניסתה להתנגד אבל ללא הועיל. היא ראה שם את שפתי הערווה הבשרניות, את הדגדגן הנפוח ואת השיער, הכול רטוב מנוזלי הכוס, ואז הצמיד את הפה שלו אל הפות שלה וליקק בשקיקה, יוצר וואקום בפה ומוצץ לה את הדגדגן תוך שמעביר נגדו את הלשון שלו במהירות בתנועות חוזרות, והיא התחילה להתפתל ולצעוק, ״מה אתה עושה לי, האב תומס???״ ״איזה עונש שמימי אני מעניק לה״ חשב... כך זה המשיך עד שהיא התחילה לגמור בהשפרצות שנחתו על הפנים שלו. ״מלוכלכת מגעילה! איך את מעזה להתיז על פניי את הנוזלי החטא שלך?״ זעק.
בלי לנגב את הפנים, למעשה תוך שמלקק את שפתיו ולוגם כך את שארית נוזלי הכוס. ״את תבואי הלילה לחדר העונשים," אמר בקול יציב. "בשעה עשר. בדיוק כפי שאת עכשיו — בלי תחפושות, בלי שקרים, בלי מסכות, ובלי תחתונים.
אם המנזר השפילה עיניה, רעדה קלה עברה בה, אך היא השיבה בלחישה: "כן, האב תומס."
״אני רוצה שתגידי לי למה אני מזמן אותך לחדר העונשים״ אמר כשהוא עדיין עומד בין הרגליים שלה, ערומה מהמותניים למטה עם רגליים מפוסקות לגמרי בתנוחה גסה וזנותית. ״האב תומס, אתה מזמן אותי כדי שאכפר על חטאיי״. ״אלו חטאים, האם ביאטריז המסריחה?״ ״על... על שאוננתי בזמן שדיברתי עם אחת הנזירות שתחת חסותי״. ״מה עוד??״ המשיך האב.
האם הרגישה כל מילה שלו כמו חץ שנתקע בגוף שלה. ״מה... מה עוד??״ שאלה. האב שלח את ידו ותפס את הדגדגן שלה. ״מה עוד, האם ביאטריז??״ והתחיל לצבוט במקום הכי רגיש שלה בגוף, יותר ויותר חזק.
״לא יודעת, האב... איייייי.... זה כואב... חמלה בבקשה!״. הוא צבט יותר חזק ומשך את הדגדגן כלפי מעלה, ושוב שאל: ״מה עוד???״ היא נשברה ואמרה את המילים: ״כי הפרתי את העקרון הקדוש ביותר של הווידוי, הסודיות שבו... בבקשה תפסייייק!״. הוא הרפה. ״כן, האם ביאטריז, בדיוק זה!״.
״יהיה זה עונש חמור, ההזדמנות האחרונה שלך לתקן את דרכייך בטרם אדווח לרשויות שמעליי." ״לא, לא, בבקשה לא האב תומס, רחמים, אין לי שום דבר בעולם מלבד המנזר הזה!!! אעשה הכל, הכל, אהיה אפר לרגלי כבודו״. הוא שתק וחיכה, ואז הוסיפה: אהיה השלולית שלו.