הזאב בשטריימל | סיפורים מהצד האפל של המגירה

פרק א: הסדק הראשון | חלק א': הפלישה

פרק א: הסדק הראשון | חלק ב': הקריסה

פרק א: הסדק הראשון | חלק ג': הנביטה

הזאב בשטריימל | פרולוג: זריעת הזרעים

שלום לכולם,

אני קצת מתרגש, כי זה הסיפור הראשון שאני מפרסם וזה פוסט הפתיחה של הבלוג החדש שלי, "הזאב והשטריימל".

הסיפור שתקראו היום הוא החלק הראשון בפרולוג לסיפור ארוך יותר. הוא נועד להציג לכם דמות - חיים גרין - ולהכניס אתכם לעולמו, או ליתר דיוק, לעולמות שלו. העולם הגלוי, והעולם הנסתר והאפל שהוא מנהל מאחורי דלתות סגורות.

הפרולוג הזה הוא רק הצצה ראשונה. הגלגל עתיד להסתובב, והזאב שהאמין שהוא הצייד, עומד לגלות מה קורה כשהוא הופך לטרף.

חשוב לי לציין שלפרולוג עצמו יהיו עוד כמה חלקים, למעשה, זהו סיפור שלם בפני עצמו, נכיר לעומק את הדמויות לפני שהכל משתנה.

קריאה מהנה!

---

זריעת הזרעים:

האוויר בבית הכנסת הגדול היה דחוס וחמים, ספוג בריח של ספרי קודש ישנים, חלות של שבת וקהל רב. המולת המתפללים שעטפה את חיים גליק לאחר תפילת מוסף הייתה הבמה המושלמת להצגה שלו. הוא נע בתוכה בביטחון שקט, זאב בעור של שה. חליפתו המוקפדת, זקנו המטופח והשטריימל שהתנוסס על ראשו ציירו תמונה של אברך מצליח, איש עסקים ממולח שידע לשלב קודש וחול.

רבנים חשובים הנהנו לעברו בהערכה; הם הכירו אותו כנדבן מסתורי שתרומותיו הנדיבות החזיקו את מוסדותיהם. אנשי עסקים אחרים, שלחצו את ידו בחמימות, ראו בו עילוי, צעיר שהצליח לפצח את העולם החילוני הגדול מבלי לוותר על קוצו של יו"ד. וחיים, מצידו, ידע לשחק את כל התפקידים.

הוא לא חיפש דבר מסוים, אלא פשוט היה פתוח להזדמנויות. מבטו נח לרגע על בחור צעיר וכפוף שעמד בצד, נראה אבוד ומבולבל. "דוד'ל, מה העניינים?" טפח חיים על שכמו בחביבות מתנשאת. "שמעתי שאתה עדיין מחפש את עצמך. בוא תעבוד אצלי במשרד, תעשה כמה שליחויות. קצת פרנסה לא תזיק."

הוא לא באמת היה זקוק לעוד שליח. הוא פשוט אסף חולשות, זיהה את הייאוש של הבחור, את חוסר הביטחון שלו, ותייק אותו במוחו תחת קטגוריית "פוטנציאל". כל אינטראקציה כזו הייתה הנחת פיתיון, השקעה לטווח ארוך במשחק הכוח הפרטי שלו. בדרכו החוצה, הוא לחץ ידיים, החליף מילים חמות וריקות עם עוד כמה אנשים, ויצא אל הרחוב, משאיר מאחוריו שובל של הערצה ותדמית ללא רבב.

* * *

למחרת, חיים יצא מהפגישה במשרדי המוסדות של החסידות והתקדם במסדרון המהונדס, צעדיו שקטים על שטיח צמר עבה. הוא בדיוק סיים פגישה עם המנכ"ל, עוד מפגש שבו אישר "תרומה" אנונימית, שבתמורה חיזקה את מעמדו הבלתי רשמי כפטרון. החיוך המנומס עדיין היה נסוך על פניו, אך עיניו, חדות וטורפניות, כבר סרקו את הסביבה.

ההזדמנות הופיעה בדמותה של אישה צעירה שיצאה מאחד המשרדים הזוטרים, מחזיקה בידה ערימת ניירות. היא נראתה מוצפת ועייפה, קווצת את שפתיה במאמץ. חיים זיהה אותה במעורפל – לאה כהן, אשתו של אחד העובדים הזוטרים במחלקת הכספים, אברך בשם שלמה.

היא הפילה בטעות דף אחד, וזה התעופף ונחת ליד רגליו של חיים. הוא התכופף בחן, הרים את הדף והגיש לה אותו בחיוך חם. "אני חושב שזה שייך לך, גברת כהן."

היא הסמיקה במבוכה. "אוי, תודה רבה, כבוד הרב גליק. אני כל כך... מבולבלת היום."

"רק חיים, בבקשה," הוא תיקן אותה ברכות, קולו עוטף ומבין. "הכל בסדר? את נראית עמוסה."

"זה כלום," היא מיהרה לומר, "רק עוזרת לבעלי, שלמה. הוא עובד כל כך קשה."

"שלמה הוא איש יקר, עובד מסור," אמר חיים, אף שבקושי זכר את פניו של האיש. הוא העיף מבט חטוף בניירות שבידיה. עיניו קלטו את מה שבאמת היה חשוב: הכתפיים השחוחות שלה, הניצוץ הכבוי בעיניה, והטבעת על אצבעה שהייתה קצת יותר יקרה ממה שמשכורת של פקיד זוטר יכלה להרשות. הוא זיהה את הרעב. לא לאוכל, אלא לתשומת לב, לריגוש, למשהו שישבור את השגרה האפורה.

"אם שלמה אי פעם יצטרך עזרה, או עצה," אמר חיים, מטה את ראשו קלות כאילו הוא חולק איתה סוד, "שידע שהוא תמיד יכול לפנות אליי. אנחנו צריכים לדאוג אחד לשני בקהילה."

המילים היו חלולות, אבל המסר עבר. הוא לא הציע עזרה, הוא פתח דלת. הוא ידע שהיא זו שתדחף אותה, סקרנית לראות מה יש מאחוריה. הוא הותיר אותה עם תחושה של חמימות ועם שמו מהדהד בראשה, ופנה לדרכו, שבע רצון מהזריעה המוצלחת של עוד זרע.

---

הפרולוג הזה הוא רק הצצה ראשונה לעולמו של חיים גרין. הגלגל עתיד להסתובב, והזאב שהאמין שהוא הצייד, עומד לגלות מה קורה כשהוא הופך לטרף.

אני חדש כאן וזה הסיפור הראשון שאני מפרסם, אז אשמח אם תהיו עדינים איתי. אם אהבתם, תנו תגובה, ואם יש לכם הערות או תיקונים, אשמח לשמוע. זה יעזור לי מאוד.

ההמשך כבר נכתב, ומחכה לצאת מהמגירה.