הזאב בשטריימל | פרולוג: זריעת הזרעים
פרק א: הסדק הראשון | חלק ב': הקריסה
פרק א: הסדק הראשון
חלק א': הפלישה
השקט בדירה הקטנה שלהם, בקומה השנייה של בניין שיכון ישן ומתקלף, היה דק ושביר, כמו כלי חרסינה ישן שהודבק פעמים רבות מדי. לאה קיפלה ערימת כביסה על השולחן המצופה פורמייקה דהויה במטבח, תנועותיה מכניות, כמעט רובוטיות. ריח מרכך כביסה זול ומתוק מדי, "ניחוח אביב" שהבטיח הבקבוק, התערבב בריח קל, כמעט בלתי מורגש, של אבק שריפה בלתי נראה - מתח סמוי שתמיד רבץ באוויר בחודשים האחרונים, כמו ענן קודר שמאיים להמטיר גשם חומצי. הילדים היו בגן, וזו הייתה אמורה להיות שעת החסד שלה, שעה של שקט לפני שהמולת אחר הצהריים תתחיל. אבל השקט הזה כבר מזמן לא היה מרגיע.
שלמה ישב בסלון הקטן, שקוע בכורסה היחידה והבלויה, ספר תהילים פתוח על ברכיו, אך עיניו, ריקות ונעדרות, היו נעוצות בנקודה לא מוגדרת על הקיר, שם כתם רטיבות ישן דמה למפה של ארץ לא נודעת. הוא לא קרא. הוא לא מלמל. הוא רק בהה, אצבעותיו מתופפות בעצבנות על כריכת הקטיפה השחוקה. מדי פעם, אנחה קטנה וחסרת קול נפלטה מפיו.
ואז השקט, השברירי ממילא, נשבר. לא התנפץ ברעש גדול, אלא נסדק תחילה, ואז התפורר.
לא היו אלה דפיקות מנומסות של שכן שמבקש כוס סוכר. אלה היו חבטות. שלוש חבטות אלימות, קצרות, שהרעידו לא רק את דלת העץ הדקה של הדירה, אלא גם את המשקוף המעוקם קלות ואת קירות הגבס הדקים שהפרידו בינם לבין השכנים. הן נשמעו כמו אגרוף שפוגע בעצם חשופה, צליל יבש וחסר רחמים שהדהד במסדרון הקטן, ומשהו בו גרם לליבה של לאה להחסיר פעימה.
היא קפאה, חולצת תינוק קטנה בצבע תכלת, עם ציור דהוי של ארנב, עדיין מקופלת למחצה בידיה. הארנב חייך חיוך מטופש שלא התאים כלל לסיטואציה. שלמה לא קפא. הוא התכווץ. גופו הגבוה והרזה, שתמיד נראה לה חסון ובטוח, נדרך כמו חיה שנלכדה באור פנסים מסנוור, והספר נשמט מרגליו ונפל ברעש חלול, כמעט קומי, על הרצפה המרוצפת בטרצו ישן ומוכתם. המבט שהפנה אליה, לרגע קט, לפני שעיניו נמלטו בחזרה אל הדלת, אמר הכל. הוא ידע. הוא ידע מי עומד שם. ומה שהוא ידע, היה מפחיד.
"מי זה?" לחשה לאה, למרות שבטנה התהפכה והכירה כבר את התשובה עוד לפני שהמילים יצאו מפיה. זה לא היה אף אחד שהם רצו לראות.
שלמה לא ענה. הוא רק בלע רוק יבש, גרונו נע בתנועה חדה וגלויה תחת עור צווארו החיוור. קמט עמוק נחרש בין גבותיו.
החבטות חזרו, הפעם חזקות יותר, בוטות יותר, כאילו מישהו בועט בדלת. הן לוו בקול גברי, גס ומחוספס, שהיה זר לחלוטין לצלילים המוכרים של חייה. "שלמה! פתח ת'דלת, יא מניאק! אנחנו יודעים שאתה שם! אל תעשה הצגות!"
הדלת, רעועה מכדי לעמוד בלחץ כזה, נפתחה בחריקה צורמנית תחת לחץ גופם של שני גברים עוד לפני ששלמה, שאזר סוף סוף אומץ מהוסס וקם מהכורסה, הספיק להגיע אליה. הם עמדו בפתח, ממלאים אותו בנוכחותם המאיימת, דמויות כהות על רקע האור החיוור של חדר המדרגות. האוויר בדירה התמלא מיד בריח חריף של אפטרשייב זול ומתוק מדי, מעורב בריח מעושן של סיגריות ובזיעה חמוצה. זה היה ריח של אלימות מאופקת, של סכנה.
הגדול מביניהם היה שרירי, כמעט מפלצתי, כתפיו רחבות כמו דלת, וצווארו עבה כגזע עץ. פניו היו חתומות בהבעה של אדישות משועממת, כאילו הוא עושה את זה אלף פעם ביום, וכל מה שהוא רוצה זה ללכת הביתה. הוא לבש טרנינג שחור מבריק עם פסים לבנים עבים בצדדים, ומתחת לחולצת הטרנינג הפתוחה למחצה בצבצה שרשרת זהב עבה, כמעט מגוחכת, שעליה תליון "חי" גדול ומגושם. על זרועו השמאלית, שהייתה חשופה עד המרפק, התפתל קעקוע כחלחל ודהוי של נחש שכרוך סביב חרב, מהסוג שאפשר לראות על קירות של מכוני קעקועים מפוקפקים.
הקטן יותר, שעמד לצידו וקצת מאחוריו, כאילו נהנה מההגנה שסיפק לו חברו הענק, היה זריז ותזזיתי. עיניו היו חדות וערמומיות, והן סרקו את הדירה הקטנה במהירות, כאילו חיפשו משהו. חיוך קטן, כמעט טורפני, שיחק בזווית פיו. הוא לבש טרנינג כחול רויאל צעקני, גם הוא מבריק, ועל צווארו הדק יותר התנודדה שרשרת זהב דקה יותר, אך לא פחות ראוותנית, עם תליון מגן דוד משובץ באבנים זולות שנצנצו באור החיוור. קצה של קעקוע שחור עם טקסט לא הרור בצבץ מתחת לשרוול החולצה שלו, ליד פרק כף היד, ועל גב ידו הימנית, בין האגודל לאצבע המורה, היה מקועקע באותיות גסות שם של בחורה, שכנראה כבר מזמן לא הייתה בתמונה.
הם היו התגלמות ה"ארס" הזול והאלים, התוספת המושלמת לסיוטים של כל אדם הגון. והם עמדו עכשיו בסלון הקטן של לאה ושלמה, מביאים איתם את הריח והתחושה של העולם התחתון, עולם שעד כה לאה הכירה רק מסיפורים ומכותרות בעיתונים.
"שלומל'ה," אמר הקטן, קולו מתקתק וארסי, כמו סוכריה מורעלת. "מה קורה, אח שלי? לא עונה לטלפונים? לא יפה. חשבנו שקרה לך משהו. התחלנו לדאוג." החיוך שלו התרחב, חשף שיניים צהבהבות מעט.
שלמה עמד מולם, רועד, כתפיו שמוטות. הוא נראה פתאום כל כך קטן, כל כך חסר משמעות, מול שני הבריונים האלה. הוא היה כמו ילד שנתפס בגניבה. "אני... אני אשיג את זה," גמגם, קולו נשבר. "אני רק צריך עוד קצת זמן. אני נשבע."
"הזמן נגמר, חביבי," אמר הגדול, קולו נמוך ורועם, כמו רעם מרוחק שמבשר סופה. הוא נכנס פנימה, צעד אחד הספיק לו כדי למלא את כל הסלון הקטן, דוחף את שלמה הצידה במרפקו, בתנועה אגבית של זלזול, כאילו היה רהיט מיותר. עיניו הקטנות והקשות סרקו את הדירה הקטנה בזלזול גלוי - את הרהיטים הפשוטים והישנים, את הווילונות הדקים, את ערימת הכביסה המקופלת למחצה על השולחן במטבח - ואז הן נחתו על לאה.
היא עמדה קפואה ליד השולחן, החולצה הקטנה של התינוק עדיין בידיה, הארנב המצויר עליה כאילו לועג לה, מרגישה עירומה לחלוטין תחת מבטו הבוטה והחודר. זה לא היה מבט של גבר שרואה אישה. זה היה מבט של סוחר סוסים שמעריך סחורה, שבודק את השיניים ואת הרגליים. הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש, מבטו מתעכב ללא בושה על קימורי גופה שמתחת לשמלה הצנועה, על שפתיה, על עיניה המבוהלות.
המבט שלו היה כבד, מעשי, כמעט אובייקטיבי. הוא לא ראה את לאה, את האישה, את האם. הוא ראה נכס פוטנציאלי, אמצעי תשלום חלופי. הוא שקל אותה בעיניו, כאילו מנסה להעריך את שוויה בשוק. חיוך קטן, מחושב, עלה על שפתיו, כאילו גילה משהו שיכול להיות שימושי. לא היה במבטו שמץ של תשוקה, רק הערכה קרה.
הקטן, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי. עיניו הערמומיות והנוצצות נעו על גופה של לאה כמו ידיים חטטניות, מתעכבות על כל קימור, כל פרט. חיוכו היה סוטה, מלא ברמיזות גסות. הוא לא סתם הסתכל, הוא בלע אותה בעיניו.
"וואו, שלמה," אמר הקטן, שורק שריקה נמוכה של התפעלות מזויפת, מבלי להסיר את עיניו מלאה. "לא ידענו שאתה מחביא כזה יהלום בבית. תראה תראה, איזו יפהפייה. ממש פנינה."
הגדול הנהן באיטיות, מבטו עדיין נעוץ בלאה. "לא רע, לא רע בכלל," מלמל, קולו חרוך. "יכול להיות מעניין."
"מעניין זה אנדרסטייטמנט, אחי," צחקק הקטן. הוא פנה ישירות אל לאה, מתעלם לחלוטין משלמה שעמד שם רועד וחסר אונים. "אבל מה זה הבגדים האלה, נשמה? מי מתלבש ככה בבית? זה פאסה לגמרי." הוא הצביע בסנטרו על שמלתה הצנועה והפשוטה. "פעם הבאה שאנחנו באים, מותק, תתלבשי כמו שצריך. תראי לנו קצת כבוד, אה? משהו סקסי, שיפתח לנו את התיאבון."
הוא קרץ לה, המחווה הגסה גרמה לבטנה של לאה להתהפך. הבושה צרבה את לחייה, חמה ומשפילה. היא הרגישה את דמה אוזל מפניה, ואת הרצון העז להתכסות, להיעלם, להפוך לרואה ואינה נראית. היא הרגישה את מבטו של שלמה, מושפל, נבוך, לא מסוגל להוציא מילה, לא מסוגל להגן עליה, וזה היה כואב יותר מכל עלבון. חולשתו הייתה צורבת.
"תשמעי, מאמי," המשיך הקטן, נשען על משקוף הדלת באווירת נינוחות מזויפת, "אם אין לך מה ללבוש, אל תדאגי. יש לי חבר עם חנות בגדים בנאמרי בת ים, דברים פצצה. אני יכול לסדר לך משהו על חשבון הבית. איזה שמלה צמודה, איזה חצאית מיני... מה שבא לך. רק תגידי. נדאג שתיראי כמו מיליון דולר, לא כמו... זה." הוא נפנף בידו בזלזול לעבר בגדיה.
הגדול צחק צחוק יבש וקצר. "אתה לא מבזבז זמן, אה, קטן?"
"מה לעשות," ענה הקטן, "אני אוהב לראות אישה יפה לבושה יפה. וחוץ מזה," הוא שוב פנה אל לאה, חיוכו מתרחב וחושף רמיזה נוספת, "אישה יפה כמוך, עם הבגדים הנכונים... יכולה להחזיר חובות הרבה יותר מהר, אם את מבינה למה אני מתכוון."
הם לא דיברו אליה. הם דיברו עליה, סביבה, מעליה, כאילו הייתה חפץ, מוצר, סחורה שאפשר לסחור בה, להלביש אותה, להשתמש בה. והמילים שלהם, גסות ומאיימות, נפלו לתוך השקט המתוח של הדירה כמו אבנים לתוך באר עמוקה וחשוכה.
הגדול התקרב לשולחן, הרים את אחת מחולצות התינוק המקופלות בין אצבעותיו העבות והקשות, כאילו היה זה חרק מוזר או פריט אזוטרי שמעולם לא ראה. "ילדים, אה?" אמר, קולו חסר הבעה, ואז השליך את החולצה בחזרה לערימה במין תנועה אגבית של זלזול. "חבל. חבל מאוד אם יצטרכו לגדול בלי אבא. או עם אמא שעובדת קשה מדי... בשביל לכסות חובות."
האיום היה ברור, קר, ומוחשי. הוא לא הופנה רק לשלמה. הוא הופנה גם אליה.
"שבוע," פסק הקטן, החיוך נעלם סוף סוף מפניו, מותיר אחריו הבעה קשה וחסרת רחמים. "שבוע אחד יש לך, שלמה. לא יום אחד יותר. להביא את הכסף. עם כל הריבית. תבין, זה לא אישי, זה ביזנס. אם לא, אנחנו חוזרים. ואנחנו לא נהיה כל כך נחמדים. ואולי... נחליט לקחת את התשלום בדרכים אחרות. יש לנו הרבה דרכים יצירתיות לגבות חובות." הוא שוב הביט בלאה, מבט ארוך ומשמעותי, והמשמעות הייתה ברורה כשמש ביום קיץ.
הם הסתובבו ויצאו, לאט, מתענגים על כל רגע. כשהגיעו לדלת, הקטן הסתובב שוב, שלח ללאה נשיקה באוויר ואמר בחיוך ארסי: "ביי, מותק. נתראה בקרוב, ככה או אחרת."
הם נעלמו במסדרון, משאירים אחריהם דלת פתוחה לרווחה, שקט רועם, וריח מעופש של פחד וייאוש שנדבק לקירות.
---
הפרולוג הזה הוא רק הצצה ראשונה לעולמו של חיים גרין. הגלגל עתיד להסתובב, והזאב שהאמין שהוא הצייד, עומד לגלות מה קורה כשהוא הופך לטרף.
חשוב לי לציין שלפרולוג עצמו יש עוד כמה פרקים, כדי שנוכל להכיר לעומק את הדמות שלו לפני שהכל משתנה.
אני חדש כאן וזה הסיפור הראשון שאני מפרסם, אז אשמח אם תהיו עדינים איתי. אם אהבתם, תנו תגובה, ואם יש לכם הערות או תיקונים, אשמח לשמוע. זה יעזור לי מאוד.
ההמשך כבר נכתב, ומחכה לצאת מהמגירה.