פעם.. לפני זמנים רבים.. בחיים אחרים (give or take 4 חודשים) ריצה היתה "המקום שלי", מקום להתבוננות, עיבוד ומחשבה. ריצה היתה המקום השקט השלי, שבו אני במצב מדיטטיבי נוכח ולעיתים גם סובל.
לפני 3 חודשים הוענק לי הקולר שלי, קולר שלשלאות כבד (120 גרם, שקלתי!), קולר כסוף, כולו טבעות, כבר ציינתי שהוא כבד?
מאותו רגע הריצה שלי השתנתה, התחלתי לרוץ "ביחד".. עם כל צעד אני מרגישה את משקלו עלי, שומעת את הרעש שהוא עושה, והרעש הוא חזק.. חודר מבעד לאוזניות שלי.
הפארק שקט בשעות שאני רצה, נמצאים בו "הקבועים", רעש הטבעות על צווארי מעיר את התנים.
לא משנה כמה ריצות רצתי מהיום שהקולר הונח על צווארי אני מרגישה בריצה עירומה, חשופה ומרעישה. מרגישה את מבטי הרצים מולי מתמקדים בקולר הכבד, הבלתי מותאם לסיטואציה ולמקום. תוך כדי ריצה אני מנסה לנתח מה הם חושבים, האם הם יודעים? האם הם מפרגנים? האם מקנאים?
הצהרת השייכות הבוטה כל כך ולא שייכת מרגשת אותי כל פעם מחדש, מנכיחה את קיומו של הזימון שלי עם כל צעד שאני עושה ולא משנה עד כמה קשה וארוכה היא הריצה.
המדיטציה פינתה מקומה לרגעים קטנים שהיו לנו, רגעים בהם הוא אוחז בי, מושך בשערי, בוחן אותי, מאתגר ודואג לי.
אז הלך לו השקט ונוספה לה רטיבות מעבר לזיעה, מצאתי שקט במקומות אחרים, תחת ידיו, רגלו וגופו.
לא הייתי מחליפה את זה עבור שום דבר.