לפני 18 שנים. 16 באוגוסט 2006 בשעה 0:09
יש בי חלק מסוים, כמו פעוט מתוסכל, שמביט משתאה בראיות לרצון שונה משלי. בדרך כלל אני אדם סבלני, מקבל. אבל לעתים נדירות, בעניינים של הלב, האמונה שלי בצדקת דעתי כל-כך עזה, עד שאני עומדת נדהמת כשהמציאות טופחת על פניי. כשלמרות מה שבעיניי לחלוטין מתבקש, למרות *הנכונות* הברורה כל-כך של תפיסתי, הצד השני פשוט מסרב לקבל את זה.
ברגעים כאלה התסכול גדול כל-כך, שאני מרגישה מלאה בצורך לאלימות. לסטור, לשרוט, לטלטל את חוסר ההבנה הארור הזה מתוך הבן אדם, עד שיתרצה. עד שי?ר?צה. עד שי?ר?צה.
ורק פה, רק פה אני יכולה לכתוב את זה בלי שזה ייתפס כמובן מאליו כדבר שלילי. רק פה, אולי, יש סיכוי להבנה של... הלהט הזה (למרות, ואולי כדאי לציין, שלעולם לא אתן לו ביטוי פיזי אמיתי. כי בסופו של דבר אי אפשר לטלטל את חוסר ההבנה מתוך אדם. אי אפשר).
