בזוקה באזיקים

כמה שאני אוהבת את הסימנים שלי.

כמובן שאני מתלוננת בקול גדול. איי! כואב! לא נוח לישון! מה עשית לי, רוטוויילר? אבל מאחורי התלונות חיוך.

ראשית במגע: אני עוצמת עיניים ועוברת על הגוף סנטימטר אחרי סנטימטר, באצבע שמלטפת במגע מעט כבד מהרגיל. עם כל סימן - התנשפות קלה. כאב עמום, שהוא צל רפאים של כאב חד שהיה כאן. העיניים משקרות לפעמים, מחפשות צבע במקום כאב. אבל המגע, המגע יודע.

עם הימים שעוברים, תענוג לעיניים. הסימנים הכחולים המקוריים בולטים פחות; דווקא הירוקים והצהובים העמומים של ההתפוגגות בולטים יותר על רקע העור הבהיר. הם צומחים כמו פרחים במקומות הכי בלתי צפויים. ועל השד הימני שקיעה מטורפת כמו פעם, בלילות מלחמת המפרץ, כשהעשן מבארות הנפט הבוערות בכווית עשה לנו קרנבל בכל ערב. וסימנים של קודם דוהים אל סימנים חדשים, והם תמצית של יופי.

ויותר מהכול, התזכורת. כי כל סימן הוא כמו קפסולה של רגע של עונג. לא את כולם אני זוכרת. דווקא העמוקים יותר נטבעו ברגעים של אובדן צלילות. ובכל זאת, הזיכרונות צפים ומצמררים סתם כך באמצע היום. אני מסדרת את הרצועה של החזיה בחדר המדרגות, וכמעט ומרגישה נשימה חמה על הכתף. אני מברישה על יד שמאל בימין בשולחן במסעדה עם חברות, ומחניקה קריאה, ומחייכת, ומחייכת. ועם כל צעד, עם כל צעד, נגיעה קלה בירך ימין, בחלק הרך שבתוכה, וסימן כפול מאותת לי - הוא היה כאן! ורואה, ונזכרת, ונשענת לרגע על עמוד תחנת האוטובוס לנשום.