השמירה השלישית של מתן ואמיר התחילה בשקט כבד, כזה שמרגיש כמו רגע לפני סערה. השמיים היו שחורים לגמרי, בלי ירח, רק כוכבים קטנים שנראו כמו נקודות אור רחוקות מדי מכדי להאיר משהו. המגדל היה אותו מגדל – קר, צפוף, עם ריח של אבק וזיעה – אבל משהו באוויר היה שונה. מתן הרגיש את זה ברגע שאמיר טיפס על הסולם ונכנס. היה משהו במבט שלו, בעמידה שלו, כאילו הוא כבר החליט משהו לפני שהשמירה התחילה.
מתן ישב על הכיסא שלו, ידיו על הברכיים, מנסה להיראות רגוע, אבל הלב שלו דפק מהר מדי. הוא לא הצליח לשכוח את השיחות שלהם מהשמירות הקודמות, את הדרך שבה אמיר דיבר, את המבטים שלו שגרמו לו להרגיש חשוף אבל גם מובן. הוא לא ידע מה הוא מצפה מהלילה הזה, אבל הוא ידע שהוא רוצה משהו. הוא פשוט לא ידע מה.
אמיר התיישב מולו, רגליו מפושקות כרגיל, ידיו שלובות על חזהו. הזקן השחור שלו נראה כבד יותר בחושך, כאילו הוא סופג את האור מסביב. הוא לא דיבר בהתחלה, רק הסתכל על מתן, והשתיקה הזו הייתה כבדה יותר מכל מילה שהוא היה יכול להגיד.
"אתה שקט יותר מהרגיל," אמיר אמר לבסוף, קולו נמוך, כמו רעם רחוק. "משהו קורה בראש שלך?"
מתן בלע את רוקו. הוא לא ידע איך לענות. הוא רצה להגיד משהו שנון, משהו שיראה שהוא לא מושפע, אבל המילים לא באו. "אני... סתם חושב," הוא מלמל, מרגיש איך הלחץ בחזה שלו גובר.
"חושב על מה?" אמיר רכן קדימה מעט, והמבט שלו היה כמו משקל שמונח על כתפיו של מתן. "אתה לא יכול להמשיך להתחבא, מתן. אני רואה אותך. אני יודע שאתה רוצה משהו. אתה רק צריך להגיד את זה."
מתן הרגיש איך הלב שלו מפספס פעימה. הוא לא ידע איך אמיר עושה את זה, איך הוא יודע בדיוק מה להגיד כדי לגרום לו להרגיש שהוא עומד על קצה צוק. הוא רצה להגיד משהו, להכחיש, לצחוק, אבל המילים לא יצאו. במקום זה, הוא הסתכל על אמיר, על הידיים הגדולות שלו, על השערות השחורות שהציצו מתחת לשרוולי המדים, והוא הרגיש משהו בתוכו נרעד.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," הוא אמר לבסוף, אבל הקול שלו היה חלש, לא משכנע.
אמיר חייך, חיוך קטן, כמעט זדוני. "אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. אתה פשוט מפחד להגיד את זה. אבל זה בסדר, מתן. אני לא אדחף אותך לשום מקום שאתה לא מוכן להגיע אליו. עדיין לא."
המילה "עדיין" נשארה תלויה באוויר, כמו איום או הבטחה, ומתן לא ידע איך לקחת אותה. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא במשחק שהוא לא מבין את החוקים שלו, אבל הוא לא רצה שזה ייגמר.
אני לא מבין מה קורה לי. אני יושב פה, בחושך, עם הבחור הזה, ואני מרגיש כאילו אני מאבד שליטה. לא שליטה כמו שהוא מדבר עליה, לא שליטה על המחשבות שלי או על מה שאני מראה לעולם, אלא שליטה על משהו עמוק יותר. על מי שאני. אני לא יודע מה אני רוצה ממנו, או למה אני מרגיש ככה כשהוא מסתכל עליי. זה כאילו הוא רואה דרכי, כאילו הוא יודע דברים עליי שאני לא מודה בהם אפילו לעצמי. ואני... אני לא יודע אם אני מפחד או סקרן. אולי שניהם. אני רוצה שהוא ימשיך לדבר, שהוא ימשיך להסתכל עליי ככה, אבל אני גם רוצה לברוח. אני רוצה להגיד לו להפסיק, אבל אני לא באמת רוצה שהוא יפסיק. מה זה אומר עליי? אני לא יודע. אני לא יודע כלום. אבל אני יודע שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. על הקול שלו, על המבט שלו, על הדרך שבה הוא גורם לי להרגיש חי.
השיחה ביניהם התפתחה לאט, כמו ריקוד זהיר. אמיר דיבר על החיים שלו, על איך הוא למד לשלוט בסביבה שלו, על איך הוא תמיד ידע שהוא צריך להיות חזק יותר, חכם יותר, כדי לשרוד. "העולם לא נותן לך כלום בחינם, מתן," הוא אמר בשלב מסוים. "אתה צריך לקחת מה שאתה רוצה. אבל קודם, אתה צריך לדעת מה אתה רוצה."
מתן הקשיב, מרותק. הוא לא היה רגיל שמישהו מדבר ככה, כל כך ישיר, כל כך בטוח. הוא מצא את עצמו מספר על עצמו, על הילדות שלו, על התחושה שהוא תמיד היה בצד, תמיד מחפש משהו שיגרום לו להרגיש שהוא שייך. "אני לא יודע מה אני מחפש," הוא אמר, והמילים יצאו ממנו לפני שהוא הספיק לעצור אותם. "אני תמיד מרגיש שחסר לי משהו, אבל אני לא יודע מה."
אמיר הסתכל עליו, והפעם המבט שלו היה רך יותר, כמעט חומל. "אתה תמצא את זה, מתן. אבל אתה צריך להפסיק לפחד. אתה צריך להפסיק לברוח."
הילד הזה, מתן, הוא כמו ספר פתוח, אבל כזה שכתוב בשפה שהוא לא מבין. הוא מפחד, אבל הוא גם רוצה. אני רואה את זה בעיניים שלו, בדרך שהוא זז, בדרך שהוא מנסה להסתיר את מה שהוא מרגיש. אני לא יודע למה אני כל כך נמשך אליו, למה אני רוצה לגרום לו להבין. אולי כי אני רואה בו משהו שהיה בי פעם, לפני שלמדתי לשלוט, לפני שלמדתי לקחת מה שאני רוצה. הוא לא יודע כמה כוח יש בו, כמה הוא יכול להיות אם הוא רק יפסיק לפחד. ואני... אני רוצה להראות לו. אני רוצה לגרום לו לראות את זה. אבל אני צריך להיזהר. אני לא רוצה לדחוף אותו רחוק מדי, לא עכשיו. הוא עדיין לא מוכן. אבל הוא יהיה. אני אדאג לזה.
השמירה נמשכה, והשיחה ביניהם הפכה עמוקה יותר, אישית יותר. אמיר סיפר על רגעים בחיים שלו שבהם הוא נאלץ לקבל החלטות קשות, על איך הוא למד להיות חזק כי לא הייתה לו ברירה. מתן סיפר על הרגעים שבהם הוא הרגיש שהוא לא מספיק, שהוא לא מתאים, שהוא תמיד נשאר מאחור.
"אתה לא צריך להיות מישהו אחר," אמיר אמר בשלב מסוים, קולו רציני. "אתה צריך להיות אתה, אבל אתה צריך לדעת מי זה. ואתה צריך לקחת את זה בידיים שלך."
מתן הרגיש איך המילים של אמיר נכנסות מתחת לעורו, כמו חום שמתפשט לאט. הוא לא ידע מה לעשות עם זה, עם התחושה הזו, עם המבט של אמיר שגרם לו להרגיש שהוא יכול להיות יותר ממה שהוא חשב.
כשהשמש עלתה, והם חזרו לבסיס, מתן הרגיש שמשהו בו השתנה. הוא לא ידע מה זה בדיוק, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לחזור להיות אותו מתן שהיה לפני השמירות האלה. הוא ידע שהוא רוצה לראות את אמיר שוב, לשמוע אותו מדבר, להרגיש את המבט הזה שגורם לו להרגיש חי.