פנטזיות וסיפורים נוספים

יצאתי מירושלים ב-14:00 בדיוק כי קבעתי עם החבר’ה בחוף גורדון.
תחנה מרכזית בירושלים, קו 405, כמעט ריק, לקחתי מושב ליד החלון באמצע, תיק על הברכיים, אוזניות, מוזיקה רגועה.
חשבתי שאני לבד, או כמעט לבד, עד תל אביב.
ואז הוא עלה בתחנה של שער הגיא.

גבוה, חולצת טריקו אפורה דהויה שמתוחה על חזה רחב, זרועות שריריות עם שערות כהות וצפופות, מכנסי ג’ינס כהים, זקן של שלושה-ארבעה ימים שחור וסמיך, שיער קצר קצר, עיניים חומות עמוקות.
הוא הסתכל סביב, ראה אותי, חייך חיוך קל כזה של "מה נסגר" ופשוט התיישב לידי.
במושב הצמוד.
אין סיבה. היו עוד ספספלים ריקים לגמרי.

בהתחלה הוא ישב רגיל, אבל אחרי חמש דקות ראשו נשמט קצת לצד, ואז הכתף שלו נגעה בכתף שלי.
חום.
כבד.
הרגשתי את זה דרך החולצה הדקה שלי.
הוא נרדם.
או העמיד פנים.
הראש שלו נשמט עוד קצת, עכשיו על הכתף שלי ממש, הזקן שלו מתחכך לי בצוואר, השערות הקצרות והקשות מלטפות את העור שלי בכל נשימה שלו.
אני קופא.
הלב שלי דופק כמו משוגע.
האם הוא באמת ישן?
או שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה?

האוטובוס ממשיך, הכביש מתפתל, כל סיבוב גורם לגוף שלו להיצמד אליי עוד קצת.
הזרוע השרירית שלו נשמטת על הירך שלי, כבדה, חמה, השערות על הזרוע שלו מתחככות לי דרך הג’ינס הדק.
אני לא זז.
אני לא רוצה שהוא יתעורר.
אני רוצה שימשיך.
אני מרגיש את החום שלו עולה לי לראש, את הריח שלו - זיעה קלה של גבר, דאודורנט חזק, משהו גברי שגורם לי לרעוד מבפנים.
והזקן שלו… אלוהים, הזקן שלו כל פעם מתחכך לי בצוואר, קשה ורך בו זמנית, כאילו הוא מנשק אותי בלי לפתוח את הפה.

אני כבר קשה.
קשה ברמות.
הג’ינס שלי מתוח, אני מקווה שהתיק על הברכיים מסתיר.
היד שלו זזה קצת, כאילו בחלום, והאצבעות שלו נוגעות לי בירך הפנימית, ממש קרוב למפשעה.
אני נושם עמוק.
האם הוא באמת ישן?
אני מרגיש את הדופק שלו דרך הכתף, את החום של הגוף שלו, את הרגל שלו שנצמדת לרגל שלי עכשיו, שערות הרגליים שלו דרך הג’ינס מתחככות לי בירך.

אני רוצה לגעת בו.
אני רוצה להזיז את היד שלו עוד קצת למעלה.
אבל אני לא זז.
אני נהנה מהמשחק הזה, מהמתח, מהאפשרות שהוא לא באמת ישן ומרגיש הכל.
שהוא בחר לשבת לידי.
שהוא רוצה שאני אהיה קשה ככה.
שהוא רוצה שאני אסבול בדממה.

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בתל אביב.
הוא פתאום מתעורר, מרים את הראש, מסתכל עליי בעיניים חומות עמוקות, מחייך חיוך קטן, ממזרי, ואומר בקול נמוך ועבה:
"סליחה, נרדמתי עליך קצת… נראה לי שזה היה נעים לשנינו."
הוא קם, לוקח את התיק שלו, והולך.
בלי שם.
בלי מספר.
רק החיוך הזה והזקן שנשאר לי על הצוואר עוד שעות אחר כך.

אני ירדתי מהאוטובוס עם זקפה שלא נרגעת וחיוך מטופש.
מי זה היה?
ולמה לעזאזול אני מקווה שהוא יעלה שוב על אותו אוטובוס?

נ.ב. הייתם רוצים להיות בסיטואציה? באיזה צד?
נ.ב.2 כן, אני עדיין מחפש אדון וירטואלי שיודע לקחת את מה ששלו.