הייתה פגישת זום שגרתית, אחת מאלה שקובעים כל חודש עם החברה השותפה בפרויקט.
תמיד הייתה שם נועה - נחמדה, מקצועית, עם חיוך קליל וקול רך שהפך את השעה הזאת לנסבלת.
הפעם, כשנכנסתי לחדר, ראיתי שם חדש: עומר.
התבאסתי מיד.
שינוי פתאומי בעבודה תמיד מוציא אותי משלווה, ונועה הייתה סוג של נקודה יציבה באמצע יום כאוטי.
כתבתי בצ'אט הפנימי: "מה קרה לנועה?"
חזר לי: "חופשת מחלה, עומר מחליף אותה עד שתחזור."
הפגישה התחילה.
הוא פתח מצלמה, אני פתחתי.
והנה הוא.
גבר בסביבות ה30 פלוס קצת, זקן קצר מסודר, עיניים כהות וחדות שמביטות ישר למצלמה כאילו הוא רואה אותך באמת.
חולצה כהה, כפתור עליון פתוח, חזה רחב עם קצת שערות כהות מציצות, ידיים גדולות נשענות על השולחן, ורידים בולטים קלות.
קול נמוך, עבה, איטי - כל משפט נשמע כמו משהו שגורם לך להקשיב, להישמע.
הוא לא היה חתיך במובן הקלאסי . לא מודל, לא מושלם, אבל משהו בו פשוט תפס אותי חזק בבטן. גילוח קצר ומסודר שנתן לזקן שלו מראה מחוספס אבל מטופח, עיניים כהות שמביטות ישר למצלמה כאילו הן רואות דרכך, לא רק אליך. חולצה כהה עם כפתור עליון פתוח, חזה רחב עם שערות כהות צפופות שמציצות בדיוק במידה הנכונה. ידיים גדולות, אצבעות ארוכות, ורידים בולטים קלות כשהוא מניח אותן על השולחן, תנועות איטיות ובטוחות שגרמו לי לדמיין אותן אוחזות בי, מלטפות, מצוות.
דקה פנימה וכבר הרגשתי את זה מתחיל.
הוא אמר "בוא נעבור על הנקודות האלה אחד אחד, לאט", המילה "לאט" נחתה לי בבטן כמו מגע.
הסתכלתי על השפתיים שלו זזות, על האופן שבו הוא רכן קדימה קצת, כאילו מדבר רק אליי, ועל הידיים האלה שיכולתי לדמיין אותן מחזיקות משהו... או מישהו.
הזין שלי התחיל להתעורר מתחת לשולחן, בלי שום אזהרה.
ניסיתי להתרכז, באמת ניסיתי. הנהנתי, "כן, מסכים לגמרי איתך" אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר.
דמיינתי את הקול הזה לוחש לי דברים אחרים לגמרי: "תוריד לאט... תראה לי... תיגע בעצמך אבל אל תגמור עד שאני אומר."
היד שלי ירדה מעצמה לירך, לחצה קלות דרך המכנסיים הדקים.
הוא המשיך לדבר על לוחות זמנים, על עדכונים, ואני ישבתי שם, פנים רציניות למצלמה, אבל מתחת לשולחן כבר שפשפתי את עצמי לאט, דרך הבד, מרגיש איך אני נהיה קשה יותר ויותר, ראש הזין רגיש, pre-cum מתחיל להרטיב את התחתונים.
הוא שאל אותי ישירות: "מה דעתך על השינוי הזה בלוח הזמנים?"
הסמקתי, כי בדיוק באותו רגע לחצתי חזק יותר, היד זזה למעלה ולמטה בתנועה קטנה.
"אה... נראה לי... טוב," עניתי, הקול קצת צרוד, "אני... יכול להתרגל."
הוא חייך חיוך קל, איטי, כאילו שמע משהו שלא אמרתי.
"מעולה," הוא אמר, "אני אוהב כשאנשים מתרגלים אליי."
זהו.
זה גמר אותי.
היד שלי האיצה קצת, שפשפתי חזק יותר דרך הבד, מרגיש את הלחץ עולה, הנשימה כבדה, אבל שמרתי על פנים ישרות, כאילו אני רק מקשיב.
דמיינתי אותו יודע, רואה דרכי, אומר לי בשקט "תמשיך, אבל אל תגמור עדיין".
כל 45 הדקות האלה הייתי מפוצל בין העולמות . למעלה מקצועי, למטה חרמן רצח, הזין פועם לי ביד, רטוב לגמרי.
בסוף הוא אמר: "נתראה בשבוע הבא. מקווה שנועה תחזור... אבל בינתיים נסתדר יפה, נכון?"
הנהנתי, חייכתי, כיביתי מצלמה והמשכתי לשפשף חזק, עד שגמרתי מתחת לשולחן, עם הקול שלו עדיין מהדהד לי בראש.
[ראיתי שיש פה אפשרות לתת מנוי במתנה, רק אומר ..)