זה התחיל כמו עוד יום משעמם במשרד. ישבתי בחדר הישיבות הקטן עם עמית, חבר מהצוות. הוא רכן מעליי, ראש קרוב לשלי, יד אחת כמעט נוגעת בזרוע שלי כשהוא הסביר לי משהו על האפליקציה החדשה שאנחנו מפתחים והראה לי את זהבטלפון שלי. המסך פתוח מול שנינו, הנשימה שלו חמה על הצוואר שלי, והאווירה צפופה מדי.
ואז הוואטסאפ רטט. קפצה התראה.הודעה ממנו.
"רוצה הבוקר?"
הלב שלי קפץ. הזין שלי קפץ.
ידעתי בדיוק מה זה אומר. אחרי ימים של edging, איסורים, זין קשה וכואב בלי שחרור, זו הרשות שחיכיתי לה. רשות לשפשף, להתקרב לקצה, להרגיש את הזרמים האלה כמעט יוצאים…
עמית ראה את ההודעה הקופצת על המסך לפני שהספקתי להזיז את הטלפון. הוא חייך חיוך קל, מבויש קצת, ואמר: "וואו... מישהו רוצה אותך הבוקר חזק, הא?" הוא לא ידע את המשמעות האמיתית, אבל הטון שלו היה משחקי, כאילו הוא קולט שזה לא סתם קפה.
הסמקתי עד האוזניים, הזין שלי כבר קשה למחצה במכנסיים, דוחף נגד הג'ינס. צחקתי במבוכה: "כן... משהו כזה." והזזתי את הטלפון, אבל היד שלי רעדה.
הוא נשאר רכון עוד קצת, כאילו לא ממהר להתרחק. "אני הולך להביא קפה," אמר לבסוף בקול נמוך, "תענה זה בסדר... ." קרץ לי קלות ויצא, הדלת נסגרה מאחוריו בנקישה רכה.
נשארתי לבד.
הקלדתי במהירות:
"כן אדוני, אני כל כך קשה עכשיו. בבקשה."
התשובה הגיעה תוך שניות:
"תלך לשירותים. תוציא אותו. תאונן לאט, תביא את עצמך ממש לקצה , אבל אסור לגמור. תעצור בדיוק כשאתה מרגיש שזה מגיע. תצלם לי אותו רטוב ופועם, ותגיד לי כמה זה כואב."
קמתי, רגליים רועדות, והלכתי לשירותים בקצה המסדרון. נעלתי תא, משכתי למטה את הג'ינס והתחתונים. הזין קפץ החוצה, נפוח, אדום, טיפות PRECUM כבר מבריקות בראש הזין.
לקחתי אותו ביד, התחלתי לאונן לאט. תנועות ארוכות, מלמטה למעלה, לוחץ יותר ויותר.הגנחתי בשקט, חשבתי עליו, על השליטה שלו. הגוף התחיל לרעוד, עצרתי .
הזין פעם ביד שלי, כואב נורא, רטוב לגמרי. נשמתי עמוק, רועד כולי.
צילמתי. שלחתי.
"אדוני, אני כל כך קרוב... זה כואב נורא."
התשובה: "טוב מאוד. תכניס אותו חזרה ותחזור לעבודה. אני רוצה שתישאר ככה כל היום."
משכתי למעלה את הג'ינס על הזין הרטוב והקשה. הבד נדבק, כל תנועה חיכוך מייסר. חזרתי לחדר הישיבות, פנים סמוקות, נשימה לא יציבה לגמרי.
עמית כבר היה שם עם שני ספלי קפה. הוא הסתכל עליי כשנכנסתי, גבה אחת מורמת.
"הכול בסדר?" ספק שאל ספק הסתקרן לדעת עוד
התיישבתי מולו, ניסיתי לחייך רגיל. "כן, הכול בסדר, בא נמשיך."
הוא חייך חיוך קטן ושובב, והמשכנו בישיבה. הוא רכן קדימה להראות לי משהו על המסך, והרגל שלו, בטעות לגמרי, נגעה ברגל שלי מתחת לשולחן.
מגע קל, ממש שנייה.
הישיבה נמשכה עוד חצי שעה רגילה לגמרי: דיברנו על דדליינים, באגים, פיצ'רים. אני ישבתי שם רטוב, דביק, והראש מלא במחשבות .
בסוף עמית קם, טפח לי על הכתף כמו תמיד ואמר "יאללה תודה בא ננסה לתקתק את זה עד מחר".
עבר בשלום. נשמתי לרווחה.
למחרת בבוקר, כשישבתי שוב במשרד, הטלפון רטט.
הודעה מעמית.
"רוצה הבוקר?"
נכתב בהשראת אלפא-בטא(מזוכיסט)