תמיד בימי ראשון, בדיוק ב-21:00, היה לנו סשן קבוע.
הוא היה כותב "עכשיו, מתן" ואני הייתי נועל את דלת החדר, מדליק מצלמה, ומתמסר לשעה-שעתיים של שליטה מרחוק. הוא לא היה צריך להגיד הרבה , הקול הצרוד שלו, הפקודות הקצרות, הוא אהב לראות את הזין שלי מתרגש ממנו- ואני אהבתי להיות שם בשבילו.
בשבת בבוקר הטלפון צלצל והקפיצו אותנו למילואים. ארזתי את הדברים ונסעתי לבסיס. שלובשים את המדים הירוקים יש איזה סוויץ במח שקשה להסביר. ריח של זיעה וחוסר וודאות היה בשלב הזה אצל כולם. התאגרנו על נשק, מדים, ציוד ומשימות. תמיד זה ככה השעות הראשונות הם בכאוס גדול. בלי הרבה זמן לחשוב.
אתמול בערב הטלפון רטט בכיס.
הודעה ממנו.
"מה קורה מתן? 21:00 עבר."
הלב שלי קפץ. כתבתי במהירות, האצבעות קצת רועדות מקור ומהפתעה:
"אדוני... הוקפצתי למילואים. בדיוק באמצע שמירה."
הוא לא ענה במשך כמה דקות.
חשבתי שהוא יכתוב משהו כמו "טוב, תשמור על עצמך" או משהו כזה. אבל אז הוא שלח:
"חבל. אבל אני לא מתכוון לוותר עליך רק בגלל מלחמה.
מתי אתה יורד משמירה?"
"עוד שעתיים" כתבתי, והרגשתי את החום בגוף.
"יופי. תישאר מחובר. נעשה סשן קצר".
"אני לא לבד אדוני, יש פה עוד מישהו איתי." כתבתי
"לא נורא, אם תהיה ממושמע הוא לא ישים לב"
מצד אחד מאוד פחדתי, לא ידעתי לאן זה הולך ובטח לא רציתי שדוד, החייל שאיתי בשמירה, ישים לב למשהו. אבל מהצד השני, פתאום נזכרתי בקשר שלנו, ומאוד התגעגעתי. אהבתי לשמוע את הקול העמוק שלו, לראות את השפתיים שלו מוקפות בזיפים השחורים האלה נעות - מדברות אלי.
"תשים יד על הזין דרך המכנסיים. תלחץ חזק. תאר לי."
היד ירדה. דרך הבד העבה של המדים הרגשתי את הזין שלי כבר חצי קשה, מתעורר רק מההודעות שלו. לחצתי. כאב נעים, "הוא מתקשה אדוני," כתבתי, "אני מרגיש את הדופק דרך הבד. יש מצב שpre-cum כבר מתחיל לצאת."
"תלטף לאט. מעגלים על הראש. אל תגע בזין הכל דרך המכנס."
ליטפתי. מעגלים איטיים סביב הראש הרגיש. הזין התקשה עוד, כבר הרגשתי את pre-cum זולג ומכתים את התחתונים מבפנים"
הסתכלתי על דוד, הוא גם היה שקוע לגמרי בטלפון שלו בנסיון לשבור שיא חדש באיזה משחק.
"הרגשתי את הפטמות מתקשות מתחת לחולצה, הרגשתי את הנשימה שלי נעשת כבדה יותר".
"עכשיו תרים את החולצה קצת. תצבוט פטמה אחת חזק. תשלח תמונה."
הסתכלתי שוב על דוד, הוא היה שקוע בטלפון, וחוץ מזה היה נראה לי שאני אוכל להסביר בקלות את הסיטואציה סה"כ.
הרמתי את החולצה עד החזה, צבטתי את הפטמה השמאלית חזק. כאב חד, נעים, הזין שלי ישר הגיב. שלחתי לו את התמונה על הרקע הכהה של הלילה.
"יופי. תעבור לשנייה גם. תחזיק 20 שניות. תכתוב לי מה אתה מרגיש."
צבטתי. כאב מתוק, לא הרגשתי את הכאב כמו שהרגשתי את החרמנות שעולה לי בכל הגוף מהסשן הפומבי הזה ככה בחוץ. "אני מרגיש את זה בכל הגוף... אני כל כך חרמן אדוני."
"יש לכם שרותים שם?" הוא שאל
"איזה.. אנחנו בסוף העולם שמאלה..."
"אז מה אתם עושים עם צריכים להשתין?" הוא שאל ולא הרבה
"לא יודע.. מוצאים פה איזה פינה" כתבתי
"אז תדאג למצוא איזה פינה כזו, אני רוצה תמונה שלך משתין עם המכנסיים למטה"
פאק, אין מצב שאני מסוגל לזה. גם כי אני לא צרך להשתין כרגע וגם מי משתין עם מכנסיים למטה?
"השתנתתי לפני כמה דקות אדוני, אני לא צריך להשתין" כתבתי מנסה להתחמק
"חבל, יש לך עשר דקות לפרק עוד ליטר מים, אני לא הולך לוותר לך על זה מתן"
הבנתי שהוא לא ירד מזה, תמיד שהוא הוסיף את השם שלי בסוף היה ברור שזה יקרה כך או כך.
בגלל שזה מילואים, בקושי מים היה לי. מזל שדוד השתחרר לא מזמן מהסדיר אז הוא עוד מקפיד על כל הנהלים.. קשקשתי לו משהו וביקשתי ממנו את המים. גמעתי אותם כמו גמל. העיקר להיפטר מהמשימה הזו.
מפה לשם, אחרי כמה דקות אמרתי לו שיוציא את הראש מהטלפון וישים עדין, שאני הולך להשתין. הוא הנהן, לא חשד בכלום.
צעדתי בחושך מנסה למצוא לי איזה פינה, כזו שבעיקר לא תהיה בזווית הראיה של דוד, הכנתי כבר את הטלפון ביד, ידעתי שאין לי הרבה זמן להקשקש עם זה.
עצרתי, פתחתי את החגורה, נתתי למכנסיים הצבאיות ליפול, הזרם הצהוב פשוט השחתרר ממני , וגם שחרר ממני ממשהו , פשוט הרפתי.
ואז נזכרתי שאני חייב את התמונה. צילמתי יד אחת מחזיקה את הזין היד השניה את המצלמה.
סידרתי את עצמי וחזרתי לדוד.
שלחתי לו את התמונה. "אני מדמיין שזה אתה... משחרר עליי...." כתבתי
הוא ענה מיד: "לא היה לי ספק שתציית. כלב טוב"
"עכשיו תחזור לשמירה. תמשיך ללחוץ על הזין דרך המכנסיים כל עשר דקות. כדי שלא בטעות תפסיק לחשוב עליי. מחר נמשיך."
אין ספק שזו אחת השמירות שהכי עברו מהר..
קראתם עד פה?
תמיד אני שמח לפיידבק שלכם,
אבל עכשיו יש לכם הזדמנות לפנק חייל מילואים ❤️