אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

פנטזיות וסיפורים נוספים

אהבתם תשאירו איזה סימן. עוד בפרופיל שלי
לפני חודשיים. יום רביעי, 22 באפריל 2026 בשעה 13:56

המסך החשיך. "לילה טוב כלב". המילים האלו היו האחרונות ששמעתי לפני שיאיר ניתק את שיחת הווידאו. השקט שהשתרר היה מבהיל. הזין שלי, שהיה מתוח עד קצה היכולת תחת הספירה שלו לאחור, פעם בקצב מטורף. הזרע שלי כבר היה בשלב שהוא מוכן להתפרץ, אבל הספירה לאחור מעולם לא הגיעה לסיפרה "אחת".

באותו רגע, שהגוף כולו רעד וניסתי להסדיר את הנשימה, הבנתי משהו על יאיר.
הוא באמת האדון שאני צריך, הוא לא מחפש סיפוק מיידי ולגמור, הוא מחפש שליטה.
הוא רוצה לבדוק אם הוא מצליח להחזיק אותי גם שהשיחה נגמרת.

 

היום הראשון

התעוררתי מוקדם בבוקר כי ידעתי שאני צריך לחזור מוקדם לבסיס, כי אני יוצא ראש בראש עם חבר. הגוף שלי הרגיש כמו פצצה מתקתקת. כל תנועה שלי הייתה עינוי. היד שלי נשלחה למפשעה באופן אינסטינקטיבי, רק כדי לגלות שהתחתונים שלי ספוגים ב-precum. המוח שלי אמר לי שאני יכול לסיים את זה בעשר שניות, עוד לפני שאני לובש את המדים בחזרה למוצב - שפשוף קצר ודי. אבל אז עלו בי המחשבות על העיניים החומות שלו מהתמונה בטלגרם. עיניים חודרות עמוקות כאלה.. 

היד שלי קפאה. לא. אני לא אתן לזה להיות עוד סטוץ וירטואלי שנעלם. אני אהיה העבד שהוא לא יוכל לשכוח. מיהרתי והחלפתי תחתונים, עליתי על מדים, והרגשתי את הבד הגס מתחכך בזין הרגיש שלי. כל צעד בדרך לבסיס הזכיר לי כמה אני חרמן, ולמה אני כל כך חרמן. המדים, שהיו אמורים להיות סמל לכוח שלי כלוחם, הפכו להיות הכלא של החרמנות שלי. בכל פעם שהחזקתי את הנשק, דמיינתי את הידיים השעירות של יאיר תופסות לי את פרקי הידיים, מצמידות אותן לקיר, ולוחשות לי: "מי אמר לך שאתה יכול לזוז?".

 

היום השני

ביום השני השתיקה שלו בטלגרם התחילה לשרוף. "נראה לאחרונה לפני שעה". הוא מחובר, אבל הוא לא כתב לי כלום. הוא לא שאל אם גמרתי, וגם לא איך אני מרגיש. התלבטתי אם זה אומר שהוא תופס אותי כעוד פרטנר חד פעמי, או שזה חלק מהתפיסה שלו- הוא יודע. הוא יודע שאני תלוי בו ומה זה עושה לי השתיקה הזו שלו.

בערב, בחדר האוכל, מצאתי את עצמי בוהה בצוואר של חייל שישב מולי. ראיתי את וריד הדופק שלו פועם ובולט, ודמיינתי את יאיר נושך לי בדיוק את המקום הזה בזמן שהוא מושך לי בשיער מאחור בשעה שהוא לוחש לי באוזן "אני לא יודע אם מתאים לי הסיפור הזה, אני לא בטוח שאתה שווה את ההשקעה שלי". החרמנות הפכה להיות משהו פיזי, כבד, שפשוט לא הפסיק להעסיק את המח שלי. הלכתי למקלחות, מקווה שהמים הקרים יצננו קצת את אפקט החרמנות. עמדתי תחת הזרם, והסתכלתי למטה. הזין שלי היה כהה, כמעט סגול. נשענתי על הקיר הקר וגנחתי. המים שטפו את הדמעות שזלגו לי מהתסכול. "בבקשה," לחשתי לקירות המלוכלכים, "שרק יתן אות חיים". אבל הטלפון בתיק נשאר דומם.

 

היום השלישי

ביום השלישי הפסקתי להיות אני. התחלתי לדמיין אותו כאילו הוא איתי בבסיס. מסתובב עם הטישירט השחורה שלו, עם הריח של האפטרשייב והזיעה הגברית. דמיינתי אותו נכנס למכולה של הפלוגה, מסמן לי להיכנס אחריו, ונועל את הדלת. בלי מילים. הוא פשוט היה מסתכל עלי, רואה את הרעידות שלי, ואומר: "על הברכיים". ואני הייתי צונח. הייתי מנשק לו את הנעליים הצבאיות, והוא היה רק מחייך חינוך ממזרי ועונה "כלב טוב". אני חושב שזה היה מהפעמים הבודדות שלא היה זמן משעמם במילואים, דמיונות השליטה שלו כבר היו חלק מסדר היום שלי, בחדר אוכל, בפינה הפלוגתית.. הרגשתי את הרצועה שלו מתהדקת סביב הצוואר שלי עוד ועוד..

 

היום הרביעי

הכאב בביצים הפך להיות מצב נתון. כאב עמום כזה שעולה גם לבטן התחתונה, ומזכיר לי בכל רגע את המצב שלי. הזרע שלי שייך ליאיר. הוא מצטבר, הוא נהיה כבד, נהיה סמיך. הוא מחכה רק להחלטה של יאיר.

התחלתי לכתוב לו הודעות בטלגרם, אבל מחקתי ולא שלחתי. "אני משתגע פה", "הזין שלי חייב לפרוק", "אני לא יכול יותר". כותב ומוחק... יאיר כבר רמז לי יותר מפעם אחת שהוא לא אוהב שאני מדווח לו על מצב החרמנות שלי. התאפקתי.
בערב, כשהחברים לחדר כבר ישנו, ירדתי מהמיטה ושכבתי על הרצפה הקרה בתנוחת "על ארבע". נשארתי ככה כמה דקות. הברכיים שלי כאבו, הרצפה היתה קרה, אבל הרגשתי הכי קרוב אליו שאפשר. דמיינתי שהוא יושב על הכיסא בחדר שלו, מסתכל עלי במצלמה, ומחייך את החיוך הקטן והמרושע שלו. "כלב טוב," הוא היה אומר. והכאב היה נעלם.

 

היום החמישי

אני לוחם מילואים. אנשים מסתכלים עלי ומחפשים ביטחון, כוח. והם לא יודעים שמתחת למדים, יש גבר שמתחנן שמישהו יקרא לו "כלבלב". השילוב הזה בין המדים הירוקים לבין המצב של שעבוד מוחלט ליאיר הפך אותי למשהו אחר. הרגשתי שאני חי בשני עולמות במקביל. ביום אני בן אדם הגיוני ובוגר שיוצא לעבוד, ובלילה אני מתפלל להוא עם הזקן השחור הסמיך בטלגרם.

הזין שלי כבר לא הרגיש כמו איבר מין, הוא הרגיש כמו אמצעי ענישה. הוא היה כל כך רגיש שכל מגע מקרי של המכנסיים גרם לי לרעוד. ה-precum כבר השאיר סימנים לבנים ויבשים על התחתונים שלי. לא היה זוג שלא קיבל סימנים לבנים. אהבתי להריח אותם לפני ששמתי אותם בשק הכביסה -רציתי להריח את החרמנות שלי. רציתי לזכור כמה אני נואש.

 

היום השישי

הגעתי לקצה. הייתי בטוח שאני עומד להתפרץ לא ידעתי מה ואיך אבל ידעתי שזה קרוב. המוח שלי היה מלא בתמונות שלו. דמיינתי את החזה השעיר שלו, את הדרך שבה השיער השחור צומח לכיוון הטבור. דמיינתי איך הוא היה תופס לי את הזין ביד החזקה שלו, לא כדי לענג, אלא כדי להכאיב. כדי להזכיר לי שזה שלו.

"למה הוא שותק?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. אולי הוא מצא מישהו אחר? מישהו נגיש יותר? אולי באמת הוא ירד מהאפשרות להחזיק כלבלב וירטואלי מהצד? המחשבה הזו הכאיבה לי יותר מהכאב הפיזי. הרגשתי קנאה שורפת. רציתי לצרוח לו: "אני כאן! אני מחזיק מעמד! אף אחד לא יהיה צייתן כמוני!". אבל שתקתי. השתיקה שלו לימדה אותי לשתוק גם.

 

היום השביעי

שבוע עבר. שבעה ימים של איפוק מוחלט. שבעה ימים שבהם לא נגעתי בעצמי, לא גמרתי, ולא הפסקתי לחשוב על יאיר לשנייה אחת.
אני שוכב עכשיו על המיטה בבסיס, הבטן נוגעת במזרון, הזין מבקש להתחכך גם הוא במזרון מתלבט אם הוא נהנה מהחיכוך או סובל ממנו.
הטלפון לפני,  אני עובר ומסתכל על השיחה שלנו בטלגרם. המילים האחרונות עדיין שם: "לילה טוב כלב".

אני מרגיש את הגוף שלי רועד. הזין שלי פועם בקצב מטורף, הכאב בבטן הפך לחלק ממני.

אני לא יודע כמה זמן הגוף שלי יחזיק מעמד לפני שהוא יבגוד בי ויפרוק את הכל מעצמו בשינה או ברגע של חולשה.
אני נלחם בעצמי כל דקה, אבל המלחמה הזו לא הוגנת כשאני לבד.
אני צריך את היד שלו שתחזיק אותי, או את הקול שלו שישחרר אותי.

 

אני מחכה למילה אחת שתגאל אותי.
למילה שתפרוק את כל המתח הזה ותהפוך אותו לכניעה שלווה.
אני מחכה למילה שתאשר לי שראו אותי, שיש לי אדון שאני שייך אליו.

רק שישלח לי הודעה: 
"תפרוק".


לפני כחצי שנה. יום חמישי, 6 בנובמבר 2025 בשעה 9:37

הלילה השני הגיע מהר מדי, אבל שעה קודם כבר הייתי מוכן. ישבתי בחדר על המיטה ותהייתי מה הולך להיות, ובכלל אם הוא באמת יופיע, או שיכנס לרשימת החרמנים החד פעמיים, שלפעמים כיף איתם אבל בסוף אני תמיד יודע שאני מחפש משהו אחר יציב יותר, כזה שמאפשר להתפתח בתוך קשר ולא רק לגמור בסוף אירוע חד פעמי.

חמש דקות קודם כבר בדקתי את הדופק, והדלקתי את המחשב. ההודעה שלו הגיעה ב-21:59 בדיוק: "אתה בזמן. טוב מאוד."  ושניה אחר כך - "תתקשר".

להפתעתי הפעם כשהמסך נדלק המצלמה שלו היתה דלוקה – בפוקוס על החלק התחתון של הפנים שלו. זקן קצר כזה ספק חום ספק בלונד, השערות קצרות צפופות עומדות במסודר על הלסת החזקה. הוא מדבר ואני מהופנט הפעם לא רק לקול העמוק  אלא גם לשפתיים ולפה שלו. השפתיים – מלאות, ורודות-כהות, תחתונה מעט בולטת, כאילו תמיד מוכנה לנשק או לנשוך, לרגע כשהו דיבר התלבטתי אם יש לו פירסינג בלשון (אין לו). תוך כדי המילים שלנו אני מוצא את עצמי מתענג על השילוב בין קשיחות ורצינות לבין חיוך ממזרי ושיח קליל. שילוב מדהים שגרם לי לרעוד מבפנים.

ידעתי שאני רוצה אותו.

וז בקול הנמוך הזה שלו שחודר לי למוח באינפוזיה הוא אמר: "תסתכל עליי, אל תזוז, אל תיגע, רק תסתכל."

הידיים שלי היו על הירכיים, הזין שלי עומד, פועם, רטוב, ומחכה. 

זה הרגיש כמו נצח השתיקה הזו - ואז בסוף הוא שאל "אתה רואה אותי?"  ."כן" לחשתי".
"אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה" הוא אמר ברכות
"אני רואה אותך אדוני" אמרתי קצת יותר בקול

"אני רוצה שתתחיל לשפשף לאט לאט. "

"תעצור"

"שפשף מהר"

"תעצור"

"לאט לאט" 

"תמשיך"

"תגיד לי שאתה קרוב"

ככה איזה חצי שעה הוא מדריך אותי, לוקח אותי למחוזות רחוקים, אני מהופנט מולו- והוא מעביר את הידיים החזקות שלו על החזה השעיר שלו, לאט לאט כאילו מתגרה בי בכוונה. "אתה רוצה לגעת בחזה הזה?" הוא שאל. "כן"  אמרתי, "עוד לא" הוא אמר בלי להתבלבל.

והוא ממשיך לעשות לי אדג'ינג, תוך שהוא מלמד אותי להרגיש ולהיות קשוב לגוף שלי. "תיגע, לאט, תעלה ותרד, תעצור כשאני אומר," והיד שלי זזה, והזין שלי היה כל כך רגיש, כל נגיעה הייתה כמו חשמל, הזיעה נוזלת לי על הגב, הביצים מתכווצות, הנשימה כבדה, והוא ראה, הוא ידע, אמר "מהר יותר, חזק יותר, תראה לי כמה אתה קרוב," והייתי קרוב, ממש קרוב, הגוף שלי רועד, הזין פועם, הדמעות בעיניים, ואז "עצור," והיד שלי קפאה, הזין שלי עמד, אדום, רטוב. הוא חייך, אמר "שוב, מהר יותר, אבל אל תגמור," וחזרתי, והוא ראה את הרעד, את הזיעה, את ה"בבקשה" שיצא לי מהגרון, שאל "אתה רוצה לגמור?" ואמרתי "כן אדוני," "לא" הוא אמר בתקיפות. המילה הזו – "לא" – שברה אותי, גרמה לי להתחרמן עוד יותר, הגוף שלי בוער, הזין שלי כואב מרוב רצון. 

הרגשתי שאני לא יכול והיד שלי המשיכה לשפשף למרות האיסור המפורש, באמת שלא רציתי להרגיז אותו אבל פשוט זה היה חזק ממני

"תן לעצמך עכשיו שתי סתירות" הוא אמר בתקיפות אבל עם החיוך הממזרי הזה שלו

מיד התאפסתי וחזרתי להיות הכלבלב שלו.

"מגיע לך עונש יותר גדול מזה" הוא אמר וראיתי שוב את החיוך הממזרי שלו בעוד הוא משאיר אותי לתהות מה הולך לקרות

"לך לאמבטיה ותיקח את המצלמה איתך"

נכנסתי לאמבטיה מחכה להוראות

"יפה עכשיו אני רוצה לראות אותך משתין על עצמך כלב"

לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, הוא כנראה הרגיש את ההיסוס שלי ורק אמר בשקט ובביטחון "אל תחשוב, כלכלבים כמוך לא אמורים לחשוב שהם משרתים את האדון שלהם, פשוט תתן לזה לצאת"  באותו רגע הרגשתי איך הוא לוקח עלי בעלות במובן הכי טוב ומרגיע שיכול להיות ופשוט שחררתי 

הבנתי שהתפקיד שלי, לרצות אותו, לציית, אפילו כשזה קשה, אפילו כשזה מביך, אפילו כשזה שובר אותי. בהתחלה זה יצא בטפטוף, אבל בסוף מצאתי את עצמי משתין על הבטן שלי את הנוזל הצהוב החם הזה. השתן הרטיב לי את כל השערות בחזה בבטן ומשם ירד לרגליים. הרגשתי את החום זורם לי בכל הגוף ואז גם את הריח, את הבושה שמציפה אותי כמו גל, המוח שלי צועק "די, זה יותר מדי," אבל הרצון לרצות אותו חזק יותר, חזק מהכל, אני מבין שזה מה שהופך אותי לשלו, זה הקושי הנפשי שגורם לי להרגיש חי, שבור אבל שלם, מבוזה אבל גאה, כי אני עושה את זה בשבילו, והשתנתי עד הסוף, עד שהאמבטיה הייתה רטובה, עד שהגוף שלי רעד.

הוא לא אמר כלום, הוא רק הסתכל, חייך ואז ניתק את השיחה.

"חסר לך שאתה גומר עכשיו" הוא מיהר לכתוב

ומיד הגיעה הודעה נוספת "יום ראשון. אותה שעה."


המסך כבה, האמבטיה רטובה, הגוף שלי רטוב, המוח שלי ריק, אבל אני יודע, ביום ראשון – אני אהיה שם


מה אתם הייתם עושים במקומי?
נ.ב. מחכה לתגובות שלכם - כמו כלב לטיול.
נ.ב.2 – עדיין מחפש אדון וירטואלי עוד בפרופיל שלי

 

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 12 באוקטובר 2025 בשעה 11:30

באופן אישי מעניין אותי תמיד הפנים. יותר מכל אבר

אבל בדכ בחדרי צטים זה הדבר האחרון שמראים אז לא נותר אלא להפנות את המצלמה לאברים אחרים

אז קבלו את הTOP5 שלי 

1. חזה (עדיף כזה שיעיד כמה אתה גברי)

2. זיפים - וואו זה מחרמן

3. שהוא לובש גופיה ומכוון לכתפיים בואכה שערות בית השחי

4. ידיים גבריות ושעירות

5 זין - מצטער אבל   זה האחרון מבחינתי . אני יודע שיש הרבה שזה הדבר הכי קריטי להם והסיבה בגללה הם בכלל נכנסים לאתרים האלה, אבל בעייני וואלה זה לא עושה לי את זה. עד כדי כך שזה גרם לי לכתוב את הפוסט הזה ולחשוב אם אני באמת החריג? מה אתם אומרים?