בדמיון אני מרשה לי הכול.
יש לי תחושה שאני אוהבת, ואולי גם פוחדת שאני אוהבת.
אולי הפחד מגיע מהדמיון?
כי כשאין גבולות - אין הגנה.
ואולי החופש הוא בכלל סוג של כלא?
הרי הוא זה ששומר עליי… ממני.
בדמיון אין גבולות. הוא אינסופי.
יש רק אותי.
ושם אני פשוט אני - סוטה ומאושרת. 😏
ואז מגיעה המציאות.
והיא חובטת, הופכת לסיוט:
מלאה לבטים, בחירות, והחלטות של “גדולים”.
ואני?
אני בכלל ילדה קטנה, כלואה בגוף של אישה,
שמסתובבת בעולם של גדולים - עם מלא חלומות ופחדים.
בין החופש לכלא יש משחק אינסופי:
בחופש יש המון כלא,
ובכלא יש המון חופש.
כי לחופש אין גבולות,
ובכלא יש קווים אדומים - אותם לא אחצה.
כי אם אחצה - הכול יטשטש.
וכשאני מטשטשת, אני פוגשת את עצמי ונבהלת.
שם אני לא תמיד בטוחה מי אני.
וזה בסדר גם לא לדעת.
לא להחליט - זו גם החלטה.
ובחירה היא חופש.
ובכלא שלי יש הרבה חופש, כי שם אני מרשה לי הכול.
ובדמיון - אני פשוט אני.
סוטה ומאושרת. 😏