צילו של אובייקט
יש לי מן קטע כזה להיקשר לחפצים.
לא בהיבט הסליזי, אלא במימד הרגשי.
להשליך רגשות על פריט מסוים, ולייחס לו משמעות.
לצורך העניין - חולצה🤷🏽♀️
מדובר על חתיכת בד,
משהו שאין לו שום חשיבות לכאורה, ובכל זאת, בשבילי היא מסמלת המון.
זה התחיל כמשהו מחוץ לתחום,
מחוץ לגבולות שהצבתי לעצמי.
לא אסור, לא מותר -
פשוט משהו שלא אמור היה לקרות.
ובזמן כל כך קצר,
היא נתנה לי ערך.
בזמן כל כך קצר,
קרה כל כך הרבה.
כשלבשתי אותה הרגשתי שהוא נוכח.
דרכה חוויתי מנעד כל כך רחב של רגשות.
הלכתי לישון איתה. כמעט בכל יום.
פשוט הרגשתי עטופה, מוגנת -
כמו שילדה מרגישה כשאבא עוטף אותה.
יש בזה קצת תמימות.
אולי גם טיפשות.
אבל התחושה הייתה שאני יותר.
יותר כמעט בהכול.
נכון, זו רק חולצה.
ובכל זאת…
היא מסמלת עבורי סוג של תיקון.
לא של משהו שהיה,
אלא של איך שאני מרשה לעצמי להיות.
היום, כשאני לובשת אותה,
אני מרגישה ערומה.
הקשר שינה תצורה.
המשמעות נשארה, אבל כבר לא נוכחת בבד עצמו.
נשאר רק צילו של אובייקט.
והצורך בו עדיין קיים.
גם אם אחרת, גם אם שקט יותר.
ובלב - הוא איתי. תמיד.
אולי הערך שלה לא נעלם.
אולי הוא פשוט עבר מקום.
ואולי מגיע לי -
כי חציתי גבולות.
🚫