מי אמר שהמפתח שלי?

מחשבה שעלתה לי

זה היה כל כך נעים.
משהו שחיכיתי לחזור אליו,
שוב ושוב,
מעין מקום קטן ובטוח.

זה היה תמים,
וזה היה שקט.
קראתי לזה ״קיקי״,
וידעתי שזה שלי.
זה דבר פרטי.
משהו שעושים לבד,
מאחורי דלת סגורה.
והייתה בו גם תחושה של בושה.

עם השנים
התחושה השתנתה.
ולא רק בעוצמה, אלא גם במשמעות.

מה שפעם היה לחוויה פשוטה,
התפתח והפך להבנה יותר עמוקה
של גוף,
של רצון,
של זהות.

ההיכרות הזו העמיקה.
נוספו לה מילים,
חוויות,
הקשרים,
וסיטואציות חדשות.

והיום…
אני מבינה
שהמרחק בין אז לעכשיו
הוא לא עניין של זמן,
אלא של תודעה,
של התפתחות.

אז קראתי לזה ״קיקי״ 🤭
והיום -
יש לזה שם.