מעולם לא נגעתי בסמים.
אני גם לא שותה אלכוהול.
ילדה טובה, אמרו לי🤷🏻♀️
ממש “הבת של השכן”.
האמת?
אני לא צריכה את זה. אני לגמרי סבבה בלי.
מעולם לא היה בי רצון או צורך להיות חלק מזה. לקחת שכטה ולהיכנס לוייב.
לא פעם אמרו לי: “את חייבת לנסות”, והנועזים ביניהם הוסיפו: “את חייבת פעם אחת, זה ישחרר אותך. דיי להיות כזאת סאחית.”
ואני? מה לי ולסטלה? אני הרי חולת שליטה.
עמדתי על שלי. סירבתי בנימוס ואסרטיביות.
רציתי להחזיק בשליטה. להיות סאחית, להיות מוחזקת.
אני יודעת מה טוב עבורי.
אני יודעת מה יכול לגרום לי לאבד שליטה.
וזה אחד הדברים היותר מפחידים בעיניי.
אני לא צריכה להשתמש בחומר כדי לדעת שאני מכורה.
מי שמכור, לרוב, יודע - גם בלי להשתמש.
שהוא כבר לא בשליטה.
כבר לא בבקרה.
כבר לא בנוכחות.
ונוכחות?
היא המפתח לעולם השליטה.
בעולם השליטה, נוכחות מאפשרת להיות במרחק. להיות בסיטואציה, ובו בזמן לראות אותה מהצד.
זו יכולת מטורפת.
ובכל זאת-
בשליטה כמו בשליטה,
ככל שאוחזים ביותר פרטים,
כך נשאר פחות מקום להחזיק את התמונה כולה.
ולפעמים,
בא לי להיות פרט קטן מתוך התמונה הגדולה