מי אמר שהמפתח שלי?

יש לי ווידוי:

אני חסרת אונים.

אני לא יודעת להתמודד איתו.

אז אני מטשטשת.

זה הפתרון המוכר, הידוע.

הכל סביבי רועש.

וכל תשומת הלב הולכת לשם.

לרעש.

הכל נראה ברור:

חד, מובן, ידוע.

יש שחור ויש לבן.

אין אמצע.

בדרך זו שמצאתי,

הכל ברור, הכול ידוע.

ככה, בעצם,

היכולת שלי לשלוט במתרחש סביבי מתעצמת.

ככה הרגשתי -

ואז… הגיעה הבנה.

ככל שאני מנסה לשלוט יותר,

כך יש לי פחות.

פחות שליטה,

פחות קשב,

פחות למידה,

פחות הכול,

ופחות הקשבה לקול.

וכל הדרכים מובילות אליו -

ואני?

אני רק מחפשת אותו בתצורות אחרות.

לרוב,

בצורה גופנית.

כאב.