מילים, מחשבות ומה שביניהן

יש את הרגעים האלה.. 

הלא ורודים ולא טובים, שמרגישים כמו סוף העולם, כשלרוב, הם פשוט עוד מכשול בדרך.. אבל ההלם הראשוני הוא של סוף העולם. 

כל רגע כזה שהוא כמו סטירת לחי, משהו שקורה שמטלטל את הכל. שמשבש מבפנים את הכל. 

אני מדברת רק על דברים שקשורים אך ורק אליי, שקרו לי, שישפיעו רק עליי, ללא שום תלות או קשר לאנשים אחרים. 

לאחרונה היו כמה כאלה.

נתתי לעצמי את הכמה דקות האלה לחוות את הקושי, את ההרגשה הפחות טובה, פאק איט.. את ההרגשה של איזה חרא! ומה קשור? ואיך ממשיכים מכאן?! ואין לי כוח יותר..

הרשיתי לעצמי להישבר, באמת אבל.. להישבר כואב. 

לשעה. לכל היותר. שעה של להרגיש כמו סוף העולם. 

ואז זהו.

אוספת את השברים של עצמי, מזכירה לעצמי את כל מה שטוב וכל מה שכן, כמה שאני חזקה וכמה שמוקפת בכל כך הרבה טוב.. מזכירה לעצמי גם דברים אחרים, שאחרים חוו וחווים.. פחות טובים, כאלה שהם באמת באמת כמעט קרובים לסוף העולם.. אם אני הייתי בנעליהם. 

בלי השוואות.. פשוט פרופורציות. שינוי פרספקטיבה. 

אז ניערתי את זה.. ופשוט התחלתי לבנות תוכנית פעולה של מה עכשיו? מה הצעדים הבאים. 

ורציתי לכתוב את זה, גולמי בדיוק כמו שחוויתי את זה.. ממש עכשיו. 

כואב, מעצבן, אבל עם פנים קדימה, פרופורציות ומטרות ברורות. 

#AS_IS