בסוף אני זו שעזבה, אז למה אני מרגישה כמו זו שנעזבה?
עזב אותי אדם חם ואוהב, שרצה אותי וראה אותי, או לפחות כך חשבתי, ובמקומו הגיע אדם מניפולטיבי, אדם אלים, לא פיזית, אבל הוא הרביץ לנפש שלי, הוא גרם לי לפחד ממנו, הוא גרם לי לוותר על מה שאני צריכה, בדסמית, מינית, רגשית, אבל אני נתתי לו.
זה הפריע לי מהרגע הראשון, ועדיין נתתי לו.
כי אהבתי אותו, כי האמנתי בו, כי הייתי כל כך בטוחה שהאדם שאני חושבת שהוא מסוגל להיות, זה האדם שהוא רוצה להיות. אז בשביל להיות איתו עזבתי את עצמי. עזבתי את עצמי למשך שנים. לא שמתי לב לזה בהתחלה, אבל בסוף כבר לא יכולתי למצוא את עצמי, כי עזבתי אותה לפני כל כך הרבה זמן.
ויום אחד משהו בי נשבר, לא יכולתי יותר לראות את מה שאני מקווה לראות בו. לא הסתכלתי יותר על מה שאולי יהיה, אלא על מה שעכשיו. אז עזבתי אותו. זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי, ועזבתי אותו. ולרגע הסתכלתי אחורה, לראות אותו קטן ומתרחק, אבל הפסקתי להסתכל כשראיתי שאני חוזרת אליי.
אז נכון, אני זו שעזבה, אבל לא משנה מה הייתי בוחרת, התחושה הכבדה הזאת בבטן לא הייתה עוזבת אותי - התחושה שנעזבתי.