הוא התעלל בי רגשית.
לקח לי יותר מידי זמן להודות בזה, אבל זה מה שהוא עשה.
ועכשיו אני מודה בזה, ועכשיו אני לומדת לשחרר ופותחת דף חדש בחיים שלי, פרק שהוא רק שלי.
גם כי אני מרגישה שאני צריכה ללמוד אותי יותר, לשמח את עצמי ולא לחפש שמחה באדם אחר, אבל גם כי אני פשוט לא יכולה לסמוך...
אני מזהה נורות אזהרה בכל אדם חדש שאני פוגשת. כולם רוצים להכיר אותי כדי לחלץ ממני את מה שהם צריכים, כולם לא באמת מתעניינים במחשבות שלי ובשיחה איתי וינטשו את השיח,
יתעצבנו
יעקצו
יעליבו
יחסמו
ברגע שאני אעמוד על הגבולות שלי, ברגע שאגיד להם את מה שהם לא רוצים לשמוע - שאני דואגת כרגע לעצמי, שאני מנסה לעשות לעצמי טוב לפני שאני עושה טוב לאחרים.
אני מרגישה שאני רואה אותו בכל מקום, שאני חווה מחדש את ההתעללות הזאת בכל אדם חדש שמנסה לדבר איתי.
אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת ושואלת:
זאת אני?
האם הבעיה היא בי?
או שהבעיה היא בכולם?
האם אנשים הם פשוט אגוצנטריים מידי בשבילי?
האם הוא לא חריג כמו שחשבתי?
האם בגלל זה אני מרגישה שאני תמיד צריכה להיות במגננה מפני האדם הבא שינצל אותי, שירמה אותי, שיתעלל בי...