אני לא סומכת על עצמי. מתעוררות בי ספקות שאוכלות אותי.
עד כמה הוא היה נבל?
האם לי חסרה פשוט בקרה עצמית?
האם אני עיוורת לחלק שלי במה שקרה בינינו?
ואני לא רוצה אותו בחזרה. אני כל כך שמחה שבזה אין לי ספק. אבל יש לי ספק בעצמי.
מה אני עושה עם עצמי?
הוא כבר לא פה אבל את עצמי עוד יש לי ותהיה לי. ואני לא סומכת על עצמי.
האם זה כי קיבלתי את מה שהוא ניסה לדחוף לי לראש,
או שבאמת בראש שלי לא היה משהו טוב מלכתחילה?
אני מרגישה שחברים, אני בוחרת מעולה. האנשים שלי מדהימים ואוהבים אותי איך שנכון לאהוב, אז למה אני בוחרת אנשים כל כך לא מתאימים לחלוק איתם את המיטה שלי, לחלוק איתם את הלב שלי, את החיים, את השגרה, את הבית שלי.
למה איתם, הסנן, שעזר לי לבחור חברים מדהימים במשך שנים, מזייף כל כך?
האם הצורך שלי להרגיש רצויה רומנטית או מינית כל כך מערפל אותי?
האם הצורך הזה נורמלי?
אולי באופן כללי הוא נורמלי, אבל האם אצלי הוא נורמלי?
האם אני מרגישה כמו צל של עצמי בלי הידיעה שיש מישהו שרוצה אותי, שחושק בי, שחרמן עליי? ואולי דווקא כשיש מישהו כזה אני לא עצמי, אני מתייפייפת, אני מדברת אחרת, אני מציגה רק מה שלדעתי הוא יאהב.
רק תאהב אותי, רק תרצה אותי, רק שאני אעמיד לך את הזין. אבל באיזה מחיר?
ולמה אני כל כך צריכה את זה?
למה כשזה הולך, אני מרגישה שאיבדתי משהו, משהו ענק, משהו חשוב...
המשפחה שלי רוצה בי ואוהבת אותי, החברים שלי גם. אז למה זה לא ממלא את החור הזה בלב?
למה אני צריכה להיות החתיכה החסרה אצל מישהו אחר כדי להרגיש שלמה בעצמי?
זה מסלול דבילי. למה לא לחתוך את המתווך ולאהוב את עצמי פשוט? למלא את עצמי.
למה אני צריכה בכלל מישהו אחר בשביל זה?
התשובה הקצרה ביותר היא דדי אישיוז. וזה קלישאתי וזה מטומטם ואני בנאדם בוגר שלא אמור לחפש את האהבה של אבא'לה בפרטנרים מיניים. ואני עדיין עושה את זה. ואני רואה את עצמי כרגע ממש עושה את זה. אני מניחה שגם קודם ידעתי שזה משהו שאני עושה, זה לא חדש. אבל איך מפסיקים?
אני כל כך מפחדת לטעות, אני כל כך מפחדת להזיק לעצמי שוב, לבחור משהו או מישהו שיזיק לי, שאזיק לו. אז הוצאתי את עצמי מהמשחק, עד שאני אבין איך לא לעשות את זה שוב.
וחסר לי, ואני צמאה כאילו אני במדבר. ואני יודעת שברגע שאגיד לאנשים "אני צמאה" יהיו מספיק שיציעו לי משהו "לשתות". אבל למרות זאת, אני לא סומכת על עצמי, אז אני מנועה מלשתות, לפחות לבינתיים.