אני קצת בנאדם של כוס חצי ריקה.
אני צריכה כל הזמן שיוכיחו לי מחדש שאוהבים אותי, שאכפת ממני, ובנאדם יכול לעשות את זה נכון 99 פעמים, אבל אם בפעם ה100 הוא לא מצליח, אני מבינה מזה שלא אכפת ממני, שאני בתחתית סדר העדיפויות, שלא רואים אותי.
היום אדם מדהים, שטוב אליי כל כך, לא הצליח לעמוד בציפיות שלי. ותפסתי את עצמי במחשבות על כך שאני נשכחת מאחור, שעוברים לשדות ירוקים יותר ממני, שאני לא חשובה. וזה הפך להיות הכל, לחצי שעה.
אחר כך הזכרתי לעצמי שרק הבוקר הוא היה פה, ועשה לי השקמה בדיוק איך שאני אוהבת, עם נשיקות בגוף, עם עיסוי וחיבוקים ומגע, שלאחרונה כל כך חסר לי. והוא הביא כל מה שהוא יודע שחסר לי בבית, והיה מביא יותר אם רק הייתי מבקשת, ושהוא דואג לי יותר מבני זוג שהיו איתי שנים, שחלקו את החיים שלהם איתי. ואנחנו נפגשים אולי חודש, ואפילו לא יוצא לו מזה סקס. הוא עושה יותר, הוא מצפה מעצמו יותר, בשבילי, "כי מגיע לי", כמו שהוא אוהב להזכיר לי.
למה זה לא מספיק? זה אמור הכי הכי להספיק, בכל רגע בכל יום, אז למה יש רגעים מחורבנים שזה לא?
ואני אולי קשה מידי עם עצמי, ולכולם יש רגעים כאלה, ואני צריכה לשמוח שאני לא שוקעת בזה ומסוגלת להמשיך מזה, גם אם זה שם, ברקע.
אבל הדבר שאני הכי שמחה עליו, שהוא לא לגמרי קשור אליי, ועדיין אקח עליו ממש קצת קרדיט - שאני לא מפחדת להגיד לו שהייתי מאוכזבת. אני יכולה להגיד את זה עכשיו. גם כי אני משתנה, ובעיקר כי מי שמולי מסוגל לשמוע את זה. וזאת ברכה מטורפת, להרשות לעצמי לפתוח את הפה ולהגיד את הדברים האלה.
איזה הקלה