הסתכלתי בשני צדי הים, שניהם כחולים, יפים ועמוקים, אבל חציו האחד פתוח, חופשי, סוער, מלא בקצף וגלים, והשני תחום, רגוע, צלול כך שאפשר לראות עד הקרקעית ולצוף בשקט.
מה מהם יותר טוב?
לא. אדייק את השאלה.
מה מהם יותר מתאים לי?
האם אני בכלל צריכה לבחור?
האם שניהם יכולים להתקיים גם יחד?
עד עכשיו האנשים שהיו לי בחיים, הקשרים איתם, היו או יציבים או סוערים. האם קיים דבר כזה, קשר שמכיל את שניהם? זה לא חייב להיות קשר רומנטי או בדסמי או מיני, פשוט קשר, שיכיל את הריגוש, השינוי והסערה, ויכיל גם את השקט, הנוחות והצלילות.
הייתה תקופה שהיו לי שני קשרים באותו הזמן, אחד היה השקט בעוד השני היה הסערה. וזה היה טוב, וכל אחד מהם נתן לי משהו שונה והוציא ממני צדדים שונים, ואז ניסיתי להפוך את השקט לסוער, הכנסתי סערה לקשר שלנו, אבל זה לא התאים לו, לא התאים למי שהוא היה. אז הוא עזב ונותרתי עם הסוער. ניסיתי להכניס לקשר איתו יציבות שכל כך חסרה לי לאחר שהשני עזב. בפועל היציבות הפכה למגבלה, לכובד שישב על הקשר והרגשתי שסוגר עליי.
עכשיו אני לבד, חופשיה, אבל לאן אלך? באיזה צד אבחר עכשיו? והאם אני צריכה לבחור?
אולי זו בכלל המהות של פוליאמוריה, שאפשר לקיים את שני הקשרים, אבל מוטב שלא יתערבבו יותר מידי. שכל אחד יהיה בצד שלו, איפה שטוב לו, ואני אוכל לדלג מהאחד לשני, להנות משניהם במה שהם עושים הכי טוב.
אולי הטעות האמיתית שלי לא הייתה שבחרתי באנשים האלה מלכתחילה, אלא שניסיתי לשלב את שני העולמות.
אין לי חרטות. אני יודעת שהפרק הבא שאבנה בחיי יהיה נפלא אפילו יותר מהקודמים כי אני אחרת, לא משנה עם מי אני. אני אהיה יותר טובה לעצמי הפעם, יותר שלמה.
ועדיין, תוהה ביני לבין עצמי, אם אני חיה היטב בין הסוער והיציב, מדלגת מאחד לשני וצריכה את שניהם, ואת מי שאני כשאני איתם, האם קיים אדם שיוכל לנדוד איתי בין שניהם, ביחד, או שבשביל להינות משני העולמות אצטרך שני אנשים, וכל אחד מהם יקבל רק חצי ממני.